מאת אלן ז'ורנו, פורסם במקור ב- New Ideal ב-10 ביוני, 2020
תרגום: אגם קדם לוי
המאמר שבו דנו בחלק 1, שפורסם במגזין "ניו ריפבליק", יוצא דופן לא רק מבחינת מה שהוא אומר על איין ראנד – אלא גם כשזה מגיע לצורה שבה הוא מעביר את המסר שלו. המאמר בוחר בדעה קדומה שבטית נגד ראנד, על פני עובדות והיגיון. דפוס המחשבה הזה נוכח, בצורה ברורה עוד יותר, במאמרה של אמנדה מארקוט במגזין סאלון: "הימנים סוף סוף קיבלו גיבור נוסח איין ראנד כנשיא – וזה הבחור הזה".
תרשו לי להבהיר, שוב, שהמטרה שלי כאן אינה לשנות את דעתכם לגבי ראנד ורעיונותיה – וגם לא לתקן את השגיאות והעיוותים הרבים בשני המאמרים הללו (למרות שאני אצביע על חלקם בהמשך). המטרה שלי היא להסביר כיצד שני המאמרים הללו לא באמת מנסים לשכנע קוראים ביקורתיים. במקום זאת, המטרה שלהם היא לאשש ולתמוך בנרטיב מסוים בנוגע לראנד. זה חמור יותר מהכפשה, כיוון שדפוס המחשבה השבטי שלהם מייצג את הנטישה המוחלטת של תהליך השכנוע הרציונלי כיסוד השיח האינטלקטואלי.
השורה התחתונה של מארקוט נוכחת כבר בכותרת המשנה שלה: "לשמרנים יש סוף סוף מנהיג שחי לפי הפילוסופיה האנוכית של איין ראנד – והוא ליצן מביך". הליצן המדובר הוא דונלד טראמפ. לא משנה מה אתם חושבים על ראנד או על טראמפ – ברור לחלוטין שדרושה הוכחה רצינית לטענה נוקבת כזאת. מאמרה של מארקוט לא מציע שום דיון אמיתי בסוגייה הזאת. הוא נכתב עבור קהל שחולק בצורה מלאה או חלקית את הנחות המוצא של המחברת.
מתעלמים מהעמדות האמיתיות של ראנד
מה צריך לעשות כדי להוכיח שדונלד טראמפ הוא התגלמות האידיאלים המוסריים של איין ראנד? בתור התחלה ולכל הפחות, יש להבין מהי תפיסת העולם של ראנד, מדוע היא מחזיקה בה – וכיצד תפיסת עולמה הרדיקלית עומדת מול תפיסות מוסריות קיימות. ראנד עצמה סיכמה פעם את סט הערכים שלה כך: "הפילוסופיה שלי, במהותה, היא ראיית האדם כיישות הרואית, כאשר אושרו הוא המטרה המוסרית של חייו, הישגים יצרניים הם העיסוק האצילי ביותר שלו – וההיגיון הוא הקבוע היחידי שלו". חלק מהמרכיב הרדיקלי בתיאוריה המוסרית של ראנד הוא הטיעון שלה בעד מוסריות אינדיבידואליסטית שאינה באה על חשבון אחרים.
כל אינדיבידואל, לפי עמדתה, אחראי להשיג את אושרו בצורה עצמאית ובאמצעות שכלו שלו – מבלי להקריב דבר לאחרים. פירוש הדבר הוא שאגואיסט רציונלי לא מקריב את ערכיו למען אחרים – ולא דורש מאחרים להקריב את ערכיהם עבורו. ראנד טוענת שהאגואיסט הוא אדם שמונע בידי ההיגיון, חותר להישגים יצירתיים ובונה מערכות יחסים שמניבות רווח לשני הצדדים. אין קשר בין עמדתה לבין התפיסה הקלישאית של ביריון ששבוי אחרי דחפיו הבסיסיים, משקר, בוגד, גונב – ומשאיר אחריו שובל גופות.
מהתיאור הקצר הזה של עמדותיה, ברור למדי שראנד מגדירה את המושג "אנוכיות" בצורה שונה לחלוטין מהמושג המקובל. לא צריך להסכים עם רעיונותיה כדי להכיר בעובדה שראנד אומרת משהו מקורי ויוצא דופן. דרושה עבודה מעמיקה כדי להבין לעומק את המוסריות שהיא מתארת ואת משמעויותיה.
מארקוט, לעומת זאת, בבירור לא מסוגלת לדמיין תפיסה מוסרית שונה כל כך מזו המקובלת. הרעיון של מוסריות שאינה באה על חשבון אחרים נדמה לה כלא-אמין. מארקוט מנסה להרכיב נרטיב שמאשש את הדעה הקדומה שלה נגד ראנד. המטרה שלה היא לצייר את ראנד כמפלצת שערכיה המוסריים מובילים במציאות למפלצות כמו טראמפ.
נרטיב שמונע בידי דעה קדומה
בחתירתה למטרה הזאת, מארקוט מתחילה בטענה מעוררת סלידה. היא מתארת "התאהבות נעורים" של ראנד ברוצח בשם ויליאם היקמן – שעליה היא ביססה את אחת הדמויות במחזותיה המוקדמים. לדברי מארקוט, כך הונחו היסודות לגיבור האינדיבידואליסטי והמתנשא שמוצגים ב-"כמעיין המתגבר" ו-"מרד הנפילים".
כיוון שעמדותיה הבוגרות של ראנד שוללות כל סוג של ניצול, העניין שלה בצעירותה בהיקמן אכן מעורר שאלות – שמזמינות מחקר רציני. מה היה טבעה של הסקרנות שראנד הפגינה כלפיו? היכן ומתי הסקרנות הזו באה לידי ביטוי? כיצד העניין הזה מתכתב עם תפיסותיה הבוגרות?
אף אחת מהשאלות הללו לא מעניינת את מארקוט, שמשתמשת בעניין הזה כדי להכפיש את ראנד. ההשמצות של מארקוט מתבססות על השמטה של עובדות מפתח. תרשו לי להצביע על חמש עובדות מפוספסות כאלו.
בתור התחלה, לא הוגן להגדיר את מחשבותיה של ראנד בעניין היקמן כ-"התאהבות נעורים". ראנד עצמה סיפרה על העניין שלה בהיקמן ב-"יומני איין ראנד", שפורסמו הרבה אחרי מותה. לאורך מספר עשורים, ראנד שרטטה ביומניה אינספור רעיונות לדמויות, מחזות, סיפורים קצרים ורומנים. היא נהגה "לחשוב באמצעות נייר ודיו", לזקק מסרים ומסקנות מחוויותיה.
שנית, איין ראנד כתבה את היומנים הללו עבור אדם אחד בלבד – עצמה. ביומניה היא עסקה באופן בלתי-פוסק בגיבוש עמדותיה, פירוקן – והרכבה מחודשת שלהן. שום דבר מכך מעולם לא יועד לפרסום, ולכן מגוחך להתייחס לכתבים הללו כאל עמדותיה המגובשות.
בנוסף, מארקוט מציינת כבדרך אגב כי "מעריציה של ראנד ממהרים לטעון שהיא לא הביעה תמיכה ברצח", אבל מתעלמת מהעובדה שראנד עצמה גינתה ביומניה את הפשע הנתעב של היקמן.
אי אפשר להבין את העניין של איין ראנד בוויליאם היקמן מבלי לזכור שראנד הייתה סופרת שחיפשה רעיונות לסיפורים עלילתיים. היא הביעה סקרנות בדמויות ובפסיכולוגיה שלהן, ברעיונותיהן ובתפיסות שהניעו אותן. זאת במסגרת מלאכת כתיבת הספרות העלילתית, שבאותה התקופה – כאשר ראנד הייתה בת 23 – הייתה עיסוקה המרכזי.
לבסוף, בלתי אפשרי לקרוא את הערותיה של איין ראנד בעניין היקמן ולהתעלם מהשפעתו של פרידריך ניטשה על ראנד הצעירה. ההשפעה הזאת בולטת ברעיון שמאחורי הסיפור ובדמות הראשית שראנד גיבשה (היא השתמשה ברעיונות שניטשה ניסח לראשונה, ואפילו ציטטה אותו בכתביה). ראנד מעולם לא סיימה את כתיבת הסיפור – והחליטה לנטוש אותו. מדוע? "המיזם היה רחוק מדי מעמדותיה העמוקות", כותב דיוויד הארימן, עורך "יומני איין ראנד". הארימן (כמו חוקרים רבים אחרים) מציין שראנד עזבה לבסוף את רעיונותיו הפילוסופיים של ניטשה ובהמשך גינתה אותם במפורש.
עבור מארקוט, העובדות האלה לא משנות כלל ולא מפריעות לניסיונה להוכיח תפיסה מוקדמת כלפי ראנד. המהלך הבא שלה הוא לקשר את איין ראנד (בגרסה שלא התקיימה מעולם) לשמרנות ולדונלד טראמפ.
מארקוט קושרת ללא צדק בין ראנד לבין תנועה "ריאקציונרית".
מארקוט פורסת את התיאוריה משוללת היסוד לפיה ראנד היא "היסוד לשמרנות המודרנית". המטאפורה השחוקה הזאת מעוותת את המציאות המורכבת של השפעת האובייקטיביזם על השמרנות ועל מחנה הימין. מעבר לכך, יש טיעוני-נגד חזקים מאוד נגד אותה תיאוריה. אולם המטרה של מארקוט היא לא לשכנע – אלא לבסס תפיסות קיימות. הקהל שלה כבר תוכנת לתעב כל אזכור של המושג "שמרנות". זה הקונטקסט הרגשי שמאמרה של מארקוט מנסה להפעיל.
מארקוט קושרת ללא צדק בין ראנד לבין השמרנות, כדי לשרת מטרה ברורה. היא כותבת שהפילוסופיה של ראנד משמשת ל-"רציונליזציה פסאודו-אינטלקטואלית" של "תנועה ריאקציונרית שנוסדה כדי לדחות את הפמיניזם ואת המאבק נגד הגזענות במאה ה-20". מילת המפתח כאן היא "ריאקציונריות".
אפילו מתנגדי השמרנות (כמוני) חייבים להסכים שמארקוט מתארת את האידיאולוגיה השמרנית בצורה שחושפת עמדה שבטית ועוינת להחריד. האם היו שמרנים גזענים ומיזוגנים? כן, ועדיין ישנם שמרנים כאלו. אבל הטענה הנחרצת של מארקוט היא שהשמרנים הם "ריאקציונרים". כלומר, הם מתנגדים בעיקשות לקדמה. לכן לא יכול להיות בסיס לגיטימי לטענותיהם נגד הגידול ברגולציה הממשלתית או העלויות הכבדות של תכניות הרווחה. לא משנה מה דעתך על הטענות הללו, ישנם אינטלקטואלים שמרנים שהביעו התנגדות מנומקות לתופעות הללו. עבור מארקוט וקהל היעד שלה, אותם מתנגדים מנומקים – חברי השבט האחר – הם אנשים טועים ומרושעים. דפוס המחשבה שלה לא מסוגל להכיל את קיומו של אדם עם דעה שונה – וטיעונים הגיוניים.
כשמארקוט מקשרת את ראנד לשמרנות, היא מתעלמת במודע מהעובדה שראנד הביעה פעמים רבים את ההתנגדותה הפילוסופית לתנועה השמרנית (ראו למשל את המאמר "Conservatism: An Obituary"). מעבר לזה, מארקוט כלל לא טורחת לציין במאמרה שראנד התנגדה בתקיפות לגזענות. היא לא מספרת על ההתנגדות הנחרצת של ראנד לתפיסה המקובלת שנשים צריכות להישאר בבתיהן, או שהן נחותות אינטלקטואלית או מוסרית מגברים. בין הגיבורים הבדיוניים של ראנד בולטות שתי דמויות נשיות: קירה ארגונובה (ב-"אנו החיים") ודאגני טאגארט (ב-"מרד הנפילים"). שתיהן מנפצות את הסטריאוטיפים המקובלים לגבי נשים. דאגני טאגארט קיבלה כמובן מאליו את העובדה שהיא מסוגלת לנהל רשת רכבות ענקית – הרבה לפני שהתרבות האמריקנית השלימה עם התפיסה הזאת. קירה ארגונובה, שבויה בקסמם של בניינים וגשרים, חלמה להיות מהנדסת – ושום דבר לא יכול היה לעמוד בדרכו של החלום הזה.
מארקוט מתעלמת מכל זה – כדי לסווג את רעיונותיה של ראנד לתוך אותה קטגוריה כמו הימין "הריאקציונרי", השבט הפוליטי האחר שאותו מארקוט וקוראיה מתעבים. ההתעלמות הבוטה הזו מהעובדות היא חלק ממאמץ גדול יותר – להציג את דונלד טראמפ כהתגלמות התפיסה המוסרית של איין ראנד. מארקוט קושרת את שניהם יחד – כדי להשמיץ כל האחד באמצעות הרוע-המובן-מאליו של השנייה.
טראמפ מייצג את הערכים של ראנד?
מה הנימוקים לחיבור המוזר הזה? אין נימוקים – ואין גם ניסיון להתמודד עם טיעוני הנגד המתבקשים. מארקוט מבטאת בוז מוחלט לאפשרות שמישהו מחזיק בעמדה שונה בנושא. בלי תלות בעמדתך לגבי דונלד טראמפ, ברור שאי אפשר לקבל כמובנת מאליה את הטענה שהוא מייצג את רעיונותיה המוסריים של איין ראנד.
ראנד לא מביעה ב-"מרד הנפילים" הערצה עיוורת לכל אנשי העסקים. להפך: היא מותחת קו הפרדה מוסרי ברור. מצד אחד ניצבים מנהיגים עסקיים יצרניים, שמשתמשים בשכלם כדי לייצר ערך אמיתי – בתמורה ליתרונות הדדיים. הגיבורים העסקיים של איין ראנד הם אותם כוחות יצרניים.
מנגד ניצבם אנשי העסקים שמנצלים את השפעתם הפוליטית כדי לפגוע ביריביהם. אלו שסוחטים הגנות מהממשלה, שמשקרים, מרמים ומנצלים אחרים כדי להשיג הון שלא מגיע להם. הנבלים הללו מייצגים את התופעה בת-זמננו של העדפת מקורבים.
רק על בסיס התיאור הפשוט הזה, אפשר להבין שדונלד טראמפ הוא כלל לא התגלמות התיאוריה המוסרית של ראנד. בעיניי, העובדות מראות שהוא שולל במעשיו את ערך האנוכיות האובייקטיביסטי. הקריירה העסקית של טראמפ התבססה על יוזמות בלתי-יצרניות – וכנשיא הוא משרת את תעשיית המקורבים. עמיתי בן באייר טען בצורה משכנעת שטראמפ עומד בניגוד לערך האנוכיות בתפיסת עולמה של ראנד. אחרים טוענים שטראמפ קרוב יותר לדמויות הנבלים בספריה של ראנד.
המטרה שלי היא לא לשכנע איש בטענות הללו, אלא להראות שכל מי שטוען שטראמפ מבטא את עקרון האנוכיות של ראנד – צריך לבנות טיעון משכנע ולקחת בחשבון את טיעוני-הנגד וההתנגדויות המתבקשות. כל זה, כמובן, בהנחה שמטרתו היא לשכנע.
זו בדיוק המלאכה שמארקוט בזה לה. אני משתמש במונח "בוז" כיוון שכל מגזין רציני יצפה מהכותבים שלו לחפש בגוגל את הנושא שעליו הם כותבים – כדי לראות אם מישהו עסק בו לפניהם. נסו זאת בעצמכם: תוכלו למצוא לפחות שני מאמרים שעמיתי אונקר גאטה כתב על הנושא. האחד בוחן את תופעת טראמפ בכללותה, ואילו השני תוהה מה ראנד הייתה חושבת על טראמפ. אפשר למצוא גם את המאמר שלי, על הניגוד החריף בין מדיניות החוץ של טראמפ לפילוסופיה של איין ראנד. אנחנו במכון איין ראנד אפילו לא הראשונים שעסקנו בנושא. מארקוט לא מקדישה אפילו שנייה אחת לדעות הסותרות הללו – שהרי בכך היא הייתה רומזת שתיתכן עמדה רצינית שלא עולה בקנה אחד עם הדעה המוקדמת שלה.
המקורות שמארקוט בוחרת בהם מוכיחים את הבוז שהיא חשה כלפי האפשרות של דיון רציני – וכלפי הקוראים שלה. כשהיא זקוקה למקור אמין ובלתי-תלוי, למי היא פונה? לחוקר מבוסס וקיים של כתבי ראנד? לא. למומחה מתחום האתיקה, שמכיר את רעיונותיה של ראנד ואת האופנים שבהם הם השפיעו על העולם האינטלקטואלי? לא.
למי מארקוט פונה? לבחור שמנהל בלוג. מחברת המאמר מצטטת אדם שפרסם רשומות בבלוג בעודו קורא את "מרד הנפילים". העמדת הפנים שמדובר במקור אמין – היא רשלנות עיתונאיות. עיתונאי שהיה כותב על "הקפיטל" של מארקס או "מוצא המינים של דארווין" – והיה משתמש בבלוגר אקראי כסמכות על הנושא – היה הופך מיד למושא לעג.
הדחף "לבטל" את ראנד
המאמר של מארקוט – אפילו יותר מאשר מאמרו של סאמון ב-"ניו ריפבליק" – מהווה דוגמה לדפוס מחשבה שבטי. התודעה השבטית צרת אופקים – והיא מנציחה את עצמה במצב הזה. היא מסתכלת על זרים בחשד, אפילו בעוינות. עצם האפשרות שלאחרים תהיינה דעות ואמונות מבוססות – זרה לה. זאת בשל העובדה שהאדם השבטי עצמו נאחז בתפיסת עולמו לא כתוצאה של תהליך מחשבה מעמיק ובחינה הגיונית של עובדות, אלא בשם קונפורמיות חברתית. האמת נתונה עם השבט שלו – ולכן כל היתר טועים. הטיעונים של כל היתר ראויים רק לבוז.
מאמרה של מארקוט מלמד אותנו שני שיעורים חשובים על אותה תודעה שבטית. האחד הוא הסלידה של מארקוט מעובדות והיגיון. האדם השבטי לא צריך לשכנע אחרים בצדקת דרכו. למה לטרוח ולנסות לתקשר עם "האחרים", שמעצם הגדרתם טועים? בכלל, אם האדם השבטי לא היה זקוק לראיות ולהיגיון כדי לבלוע את האמונות הקבוצתיות שלו – למה שמישהו אחר יזדקק להם?
שנית, האדם השבטי מרגיש צורך עמוק לאשש ולהוכיח שוב ושוב – עבורו ועבור שאר חברי השבט – שדרכיהם ואמונותיהם נכונות, ושכל האחרים טועים – ואפילו חורשי זדון.
קריאה ביקורתית במאמריהם של מארקוט וסאמון מוכיחה שאחת ממטרותיהם החשובות ביותר – אם לא המטרה העליונה – היא לקרוא לדגל קוראים מסוימים. הם מנסים להפעיל אותם ברמה הרגשית, לא השכלית. עבור אותם קוראים, השורה התחתונה של המאמרים נראית כך: למרות דעותיה החריגות של איין ראנד, אפשר לכרוך אותה יחד עם השבט השנוא של הימנים והשמרנים.
המאמרים הללו מרגיעים את קוראיהם, ומבטיחים להם שלמרות עוצמתה התרבותית המתמשכת של ראנד – לא צריך להקדיש לה יותר מדי מחשבה. התנועה האובייקטיביסטית, לטענתם, קורסת. איין ראנד סוף סוף "בוטלה".
המקבילה הפרוגרסיבית של עצרת בחירות טראמפיסטית
מארקוט וסאמון עושים על הכתב – את מה שדונלד טראמפ עושה לאויביו בעצרות הבחירות שלו. הנשיא כובש את אוהדיו באמצעות רמיזות, פסאודו-עובדות וטענות שרירותיות – הכל כדי להוכיח מסקנה ידועה מלכתחילה: "טראמפ צודק והאויבים שלו מהשבט השני עושים לו עוול".
לא נעשה שום ניסיון לשכנע אף אחד בקהל. המסקנות, שתמיד ערבות לחיכם של חברי השבט, ידועות מראש. טראמפ עושה בעובדות – ליתר דיוק, ברמיזות, ברמזים ובטענות שרירותיות – כרצונו. הוא מקצץ אותן, מוציא אותן מהקשרן, מעוות ומעקם אותן – כדי שיאששו את הדעה הקדומה של השבט נגד יריביו. יש דמיון מובהק בין עצרות הבחירות של טראמפ לבין מאמריהם של מארקוט וסאמון: הם שמים את הנרטיב השבטי מעל העובדות וההיגיון.
ישנן שאלות מרתקות שראוי לחקרן, בכל הקשור לתפוצת רעיונותיה של איין ראנד והשפעתן התרבותית. אולם השאלות הללו נדחקות אל מחוץ למאמריהם של מארקוט וסאמון. הדחף הבסיסי "לבטל" את ראנד בעיני הקהל השבטי שלהם – חושף משהו מעניין לגבי תרבותם של המחברים.
אודות הכותב:
אלן ז'ורנו הוא מנהל ועמית מחקר בכיר במכון איין ראנד. הספר האחרון שלו נקרא: "דרישת הצדק: אמריקה והסכסוך הישראלי-פלסטיני". אלן הוא עורך בכיר במגזין New Ideal.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.