הספדו של רב אלוף משה דיין, בהלווייתו של רועי רוטברג ז"ל

הספדו של הרמטכ״ל, רב אלוף משה דיין, בהלווייתו של רועי רוטברג ז"ל, רכז הבטחון של קיבוץ נחל עוז, שהתקיימה בתאריך 30.04.1956.

ההספד לרועי רוטברג, הוא הספד שנשא הרמטכ"ל רא״ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז, בן 21 ששימש כמא"ז (מפקד אזור – רכז ביטחון). רועי נרצח על ידי מסתננים פלסטינים מרצועת עזה, שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בגופתו.

משה דיין נשא את ההספד ב-30 באפריל 1956, בהלווייתו של רוטברג, שנערכה בקיבוץ. בל"ג בעומר תשכ"ז 29.04.1956, הייתה אמורה להתקיים חתונה מרובעת של ארבעה זוגות במשק נחל עוז. חדר האוכל קושט עם כרזות, צמחים וזרי פרחים, הופעה אורגנה על ידי וועדת התרבות, אורחים, מוזמנים ובני משפחה החלו להגיע ואנשי המשק היו עסוקים בקבלת פניהם. גם הרמטכ"ל דאז, רב אלוף משה דיין, הוזמן והתכוון להגיע. ואז, בלב ההכנות הגיעה ידיעה מתצפית של צה"ל כי עזתים עולים על השדות עם עדריהם.

רועי דהר לגבול, וזמן מה לאחר מכן נשמעו בקיבוץ יריות מכיוון הגבול. חברי הקיבוץ מיהרו אל השטחים ומצאו את סוסתו של רוטברג רועה בשדות (גירסה אחרת אומרת שהסוסה חזרה לקיבוץ), מרחוק ראו את העזתים והמצרים נושאים אלונקה. הסתבר כי בין האורבים היו קצינים מהצבא המצרי. רועי נחטף ונרצח וכאשר הוחזרה גופתו דרך אנשי האו"ם, ניכרו בה סימני התעללות שכללו גם ניקור עיניו. רבים הגיעו ללוויה שהתרחשה למחרת הרצח. אחד המספידים היה הרמטכ"ל משה דיין, בנאום המצוטט עד היום בפי כל:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא – ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו וָיוכלו לו".

את ההספד קרא דיין מתוך דף עליו ראשי פרקים. ההספד לא הוקלט.

דיין כתב את הנאום שוב באותו הערב ונסע להקליט אותו בגלי צה"ל. כך הפך הנאום הזה לנאום אלמותי, שתמיד יימצא מישהו אשר ישתמש בו או בקטע ממנו. יהי זכרו של רועי רוטברג ברוך.