אור אל בלינסון פרסם בפייסבוק: היום יום הזיכרון לשואה הארמנית. במקום פוסט ארוך ונרטיבי, הנה כמה ציטוטים של שורדים. לא בסדר מסוים. קריאה קשה, אז אני מפריד כדי למנוע קריאה קשה ממי שלא מעוניינת בה:
״כשהיינו הולכים אל הכפר, הדרך משני צדדיה הייתה מלאה בגופות. ראיתי במו עיניי אלפי גופות. לא ראיתי איך הם נהרגו, אבל ראיתי את גופות המתים. נשים שהייתה להן צמה ארוכה — השיער שלהן נשר מן הראש וגופותיהן כולן התנפחו. היה קיץ, אתה יודע, אז השומן היה נמס מהגופה ונוזל סביבה. והשיער נשאר כמו שהוא. המצב היה כל כך רע שצחנה אפפה מסביב, כך שהם [הטורקים] אספו את כל הגופות, שפכו עליהן נפט ושרפו אותן.״
(Donald E Miller and Lorna Touryan Miller, _Survivors: an oral history of the Armenian genocide_ [p. 84])
***
״התקבלו דיווחים על כך שחלק מהאוכלוסייה המקומית ומפקידי הממשל לקחו לעצמן נשים ארמניות. אנו דוחקים בך במלוא הדחיפות למנוע בלהט [נישואין שכאלה] ולדאוג שנשים אלו יגורשו ללא מבחין.״
(טלגרמה מוצפנת מס׳ 502, 16 בספטמבר 1915, משרד הפנים של האימפריה העת׳מאנית. מצוטט אצל Killing orders: Talat Pasha's telegrams and the Armenian genocide / Taner Akçam.)
***
"מראיין: כמה מבני משפחתך וחבריך[…]
האיגאס בונפארט: הם הרגו שתיים מאחיותיי, את אחיי וארבעה מדודיי. הם אסרו 2,500 [איש], כולם בעלי מקצוע מובילים כולל כל הפרופסורים, אנשי העסקים, הרוקחים, האינטלקטואליים. 2,500 בקבוצה הראשונה. הם הרגו אותם לא הרחק מ[…]
מראיין: איך אתה יודע שהם הרגו אותם?
בונאפרט: כי רוקח אחד שנפל בין הגופות, לאחר שני לילות של מאבק, הגיע לבית החולים האמריקאי ודיווח ש״הם לא מגרשים אותם. הם הורגים אותם.״
(USC Shoah Foundation’s Visual History Archive)
***
״יום אחד שמענו את כרוז העיירה קורא להתכנס בכיכר מחוץ למראש. […] אימא שלי, כמובן, הייתה עצבנית. שלושה ילדים קטנים נתלו לה מהחצאית, והיא לא ידעה מה לעשות. היא הלכה למשכיר הפרדים וביקשה לשכור חמור. אז האיש הזה, שבוודאי היה אדם אדיב למדי, הסתכל עליה ואמר, ׳נו באמת… אישה מטופשת שכמוך… מה את חושבת שזו ההגלייה הזו? מה את חושבת שמשמעות המילה הגלייה? שזו איזו חופשה? טיול? את הולכת למוות בטוח. אל תחשבי בכלל ללכת. בלי חמור, בלי שום דבר. את תגידי לחיילים שיבואו שבעלך משרת בצבא הטורקי ושאי אפשר להגלות אותך.״ רק אז היא הבינה איזו טעות היא עמדה לעשות.
(Haroutune Aivazian's testimony at the USC Shoah Foundation’s Visual History Archive)
***
הנשים הזקנות והחלשות, אלו שלא הצליחו ללכת, נורו. היו בערך מאה שומרים כורדים וחיינו היו בידיהם. די נפוץ היה אונס בנותינו מול עינינו. לעתים תכופות מאוד הם חיללו בנות שמונה או עשר, ולכן רבות מהן לא יכולות היו ללכת ונורו בהתאם.[…]
נתנו לנו לחם בערך פעם ביומיים, והיו כאלו שגם את זה לא קיבלו. כשכל האספקה נגמרה, ליקטנו חיטה מהשדות ואכלנו אותה. אמהות רבות יצאו מדעתן והשאירו את תינוקותיהן בשולי הדרך.
היו מי שהצליחו לברוח והסתתרו בשדות החיטה עד שירד ליל. אלו שהכירו את הרי האזור נהגו לברוח ולחזור לאסוף את יקיריהם. חלק ברחו לסאסון, כי שמעו שהיא עוד לא נפלה, בעוד אחרים טבעו בנהר המוראד. אני לא ניסיתי לברוח, כי ראיתי במו עיניי איך רוצחים את יקיריי. נותרו לי עוד כמה גרושים וקיוויתי לחיות עוד כמה ימים.
בדרך שמענו מהכורדים שכנופיות כורדיות, בפקודת רשיד אפנדי מפקדם, אספו את כל תושבי כורדמידאן ושקילאן — בערך 500 נשים וילדים — ושרפו אותם.
כשהגענו למעבר ח׳וזמו, השומרים שלנו פנו לפתע מערבה, לכיוון הנהר. כשהגענו לגבול מחוז ג׳ינג׳ התחלפו השומרים. החדשים היו אכזריים יותר. כעת מספרינו כבר היה חצי ממה שהיינו. כשהגענו לגבול ג׳בע׳צ׳ור עברנו דרך עמק צר; כאן הורו לנו השומרים לשבת על יד הנהר ולנוח. היינו אסירי תודה על המנוחה ורצנו אל עבר הנהר כדי לשתות.
לאחר חצי שעה ראינו אוסף כורדים מגיע לעברנו. הם הקיפו אותנו והורו לנו לחצות את הנהר ורבים צייתו. קולות הירי הצמיתו את קולות היבבה והבכי. בהמולה הזו לקחתי את בני על גבי וקפצתי לנהר. הייתי שחיינית טובה והצלחתי להגיע לחוף הנגדי מבלי שיבחינו בי וכך התחבאתי. עד רד הליל לא נותר איש בחיים מבין אנשינו.״
(Viscount Bryce, _Treatment of the Armenians_ [1916; pp. 92-93])
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.