לקראת הרצאה: ביום חמישי ה-13 בספטמבר ירצה פרופסור יונתן דובי, מרצה בכיר לפיסיקה באונ' ב"ג בנגב, בנושא: אנרגיה ומדיניות אנרגיה בישראל. על רקע ההתלהמות והמחאות המלוות אותנו חשוב להכיר את הנושא ולכניס להקשר נכון את החזונות על "אנרגיה ירוקה ומתחדשת".
משחר ההיסטוריה, האנושות פועלת על מנת לשנות את סביבתה בצורה שתיטיב את חייה. אבותינו הדליקו אש במערות וקישטו את קירותיהם בציורים. אחר-כך טרחו לתלוש צמחי בר, לסקל ולעזק את שדותיהם, לכרות עצים לבעירה ובניה, לחצוב בסלע, להעלות עפרות ומחצבים ממעמקי האדמה. אט אט החלו חיינו להשתנות, והשינוי הזה, רובו ככולו, קשור ליכולת של האדם לשנות ולעצב את סביבתו כראות עיניו ולשיפור חייו.
מדוע אני מספר את כל זה במאמר על אנרגיה? מפני שאנרגיה היא המטבע שמאפשר שינוי. ההגדרה הפיסיקלית לאנרגיה, אליבא דניוטון, היא "המידה בא יכול גוף לשנות את סביבתו" (על ידי מה שניוטון מגדיר כ"ביצוע עבודה"). שתי מילים כאן חשובות: האחת היא "שינוי". כל שינוי שאנחנו מבצעים בסביבתנו – בין אם הוא כריתת עצים לבערה, התכת מתכת לנוזל ויציקתה, חימום כוס קפה או בדיקת דואר אלקטרוני בטלפון החכם – דורש מאתנו אנרגיה. המילה השנייה בחשיבותה היא "מידה", ללמדנו שאנחנו לא מדברים כאן על איזו אנרגיה רוחנית וצ'אקרות שנפתחות, אלא על גדלים פיסיקליים שניתנים למדידה, ואכן נמדדים ללא הרף. אנו יודעים, די בדיוק, כמה אנרגיה דרושה על מנת לחמם כוס קפה, להניע מכונית, להטיס מטוס או להאיר את כביש חיפה-תל אביב בלילה.
בהצעת חוק מס' 349 ("הצעת חוק מקורות אנרגיה (תיקון) הגנת הסביבה – שימוש מושכל במשאבי הטבע – התייעלות" משנת 2010) כותבים המציעים בדברי ההסבר, כי "לשימוש הגובר באנרגיה בעולם ולתלות הגוברת במשאב זה יש השלכות בריאותיות, סביבתיות, חברתיות וכלכליות". עד כאן נכון, אלא שעל הכותבים לזכור לכתוב שההשלכות הללו הן חיוביות!
קל לבדוק זאת – כל שיש לעשות הוא ללכת לאתר Gapminder.com, שמאגד תחתיו נתונים סטטיסטיים שנאספים על ידי סוכנויות האו"ם השונות, ולהשוות את איכות החיים במדינות השונות לאורך זמן לעומת הוצאת אנרגיה פר אדם. התוצאה היא ברורה (ראו שתי דוגמאות בתמונה מס' 1) – ישנו מתאם חיובי בין הוצאת אנרגיה ולבין כל מה שאנחנו בעולם המערבי חושבים עליו כחיובי (הכנסה ממוצעת, מיגור עוני, פחות מחלות, פחות תמותת תינוקות, יותר ידע קרוא וכתוב, איכות המים, האוויר והמזון, וכן הלאה וכן הלאה). זהו אינו צירוף מקרים – הרי אנחנו מוציאים אנרגיה על מנת לשפר את חיינו!
אז מה הבעיה אם כן? נוציא אנרגיה כמה יותר, על מנת לשפר את חיינו…לצערי, המצב אינו כה פשוט, והוא תוצאה של שתי עובדות. האחת היא חוק טבע ששמו "חוק שימור האנרגיה", שקובע שלא ניתן לייצר אנרגיה יש מאין, ועליה לבוא ממקור כלשהו. העובדה השנייה היא שכדור-הארץ הוא מבודד, שט בחלל כמו ספינת חלל ענקית ואינו יכול להחליף דבר עם סביבתו, ומלבד אור שמש אינו מקבל דבר. את האנרגיה שאנו מוציאים, אנו לוקחים בעיקר מדלקים מאובנים – נפט, פחם, גז טבעי – שהם שאריות של חומר ביולוגי קדמון. מכיוון שתהליך הייצור של דלקים מאובנים לוקח מיליוני שנים ואילו השימוש בהם לוקח שנים מועטות, קל לעשות את החשבון: מתישהו, הם ייגמרו (מתי? זו שאלה טובה וכלל לא קלה לפתרון).
כפי שציינתי, בערך 80% מהאנרגיה שהאנושות צורכת מגיעה ממקורות מאובנים. והיתר? ובכן, לפי הערכות עדכניות (למשל כאן ) עוד כ-10% מגיעים ממקורות אנרגיה מתחדשים (בעיקר מקורות חשמל הידרואלקטרי, אבל גם אנרגית רוח, אנרגיה סולארית ועוד). ומה עם 10% נוספים? ובכן, הם מגיעים ממקור בעל השם הנחמד "ביו-מסה מסורתית". הכוונה היא כמובן לעצים וגללי בהמות שמשמשים לבעירה, חימום ובישול.
צריך לחשוב רגע על המספר הזה: אפילו בעידן המודרני, אחד מכל עשרה אנשים בעולם משתמש בעצים כרותים וגללי בהמות לחימום ביתו. אולם, הנתון הזה מטעה, מפני שבעולם המערבי אחוז האנשים שאינם מחוברים לחשמל ולתשתיות מודרניות הוא זניח. בעולם השלישי – מדינות אפריקה ודרום מזרח אסיה למשל – אחד מכל שלושה או ארבעה אנשים ישרוף עץ כדי לחמם את ביתו. כמובן, זוהי שיטת הפקת אנרגיה מזהמת ולא יעילה, ואינה מאפשרת מעבר לעידן התעשייתי המודרני – זוהי אחת הסיבות המרכזיות שבגללן מדינות העולם השלישי נמצאות הרחק מאחור! ומכיוון שחוסר היכולת להפיק אנרגיה בקנה מידה גדול גורר אחריו עוני וסבל, הרי שהשאלה האמתית של כל מי שדן בשיטות הפקת אנרגיה צריכה להיות: כיצד נביא את ברכת האנרגיה של העולם המודרני לעולם השלישי, בלי לגמור את המשאבים שלרשותנו?
התשובה לכך היא ברורה: עלינו לחפש שיטות הפקת אנרגיה חלופיות (שאינן משתמשות בדלקים מאובנים), מתחדשות (כלומר שמקור האנרגיה אינו סופי) וברות-קיימא (שלא תפגענה בדורות הבאים). ואכן, השכם וערב אנו שומעים מפי ארגונים "ירוקים" למיניהם שיש להשקיע יותר ב"אנרגיה ירוקה" (ההגדרה הכללית לאנרגיה מרוח, מקורות סולאריים וכו'), קריאות שזוכות לתמיכה רבה בציבור, ובהתאמה- במסדרונות השלטון. רק לא מזמן התבשרנו כי התקבל אצלנו "חוק לעידוד השקעה באנרגיות מתחדשות", המבטיח הטבות מס לכל מי שמרוויח כסף מהתקנת מקור אנרגיה מתחדשת (הכוונה, בעיקר, לפאנלים סולריים ביתיים). בכך הכנסת מראה שהיא סביבתית, ירוקה ומתקדמת.
אבל, על שלוש הסעיפים למעלה יש להוסיף – ולמעשה לשים בראשן – את הדרישה שהפקת האנרגיה תהיה זולה. הרי מדינות העולם השלישי עניות גם כך, כיצד יממנו שיטות הפקת אנרגיה שהן יקרות? נקודה זו, שהיא קריטית להבנה של הבעיה, לעיתים קרובות נוטה לחמוק בנוחיות מן הדיון, וזאת מן הסיבה הפשוטה: למרות שהטכנולוגיות להפקת אנרגיה ירוקה נמצאות בשוק כבר הרבה זמן, הרי הן עדיין יותר יקרות מן החלופות, ובוודאי ממקורות מאובנים.
מיד יקומו ויגידו חסידי האנרגיה הירוקה שכבר היום ישנן טכנולוגיות שמגיעות ל-grid parity, כלומר שהפקת האנרגיה הירוקה בעזרתן שווה ואף פחותה ממחיר האנרגיה ה"מאובנת". זוהי טענה לא נכונה, והעובדה הפשוטה היא שבכל מקום בעולם האנרגיות הירוקות נתמכות בסובסידיות ממשלתיות נרחבות. למשל בארץ, מלבד הטבות המס שאושרו לאחרונה, חברת החשמל (שממומנת, כזכור, מכספי המיסים של כולנו) מחויבת לקנות כל כמות של חשמל שמיוצר במתקן סולארי (בין אם צריכה אותו ובין אם לאו). זוהי סובסידיה דה-פאקטו, וזה מבלי להזכיר את תעריפי החשמל המוגדלים לקניית החשמל הסולארי. כל זה נוסף על העובדה הפשוטה – על מנת להתקין, כאזרח פרטי, מערכת סולארית שתפיק עבורך רווח סביר (ההשקעה אמורה להחזיר את עצמה תוך 8-10 שנים), עליך להיות בעל שטח גג פנוי של כ-100 מ"ר לפחות, וסכום נכבד (סביבות 50-150 אלפי שקלים) להשקעה ראשונית. למי יש את זה? רק לבעלי הממון והמעמד הסוציו-אקונומי הגבוה, שיקבלו תמורה כלכלית להשקעתם על חשבון משלמי המיסים העניים, שאינם יכולים להרשות לעצמם התקנה של מתקן סולארי.
למעשה, ההערכה היא שמשלמי המיסים בישראל משלמים כל שנה כמיליארד ₪ על חשמל ממקורות סולריים (גם מבתים פרטיים וגם ממתקנים גדולים כגון החווה התרמו-סולארית באשלים). זאת עבור הפקת חשמל של פחות מ-2% מתפוקת החשמל הכוללת, כמות שהיא קטנה (חמישית מיכולת גיבוי החירום), ואינה משמעותית למשק החשמל. קולות רבים נשמעים הקוראים להעלות את הכמות הזו, דבר שיוזיל את העלות ויהפוך את האנרגיה הסולארית לשחקן משמעותי יותר. זה לא אפשרי מהסיבה הפשוטה – אנרגיה סולארית יש רק ביום, ואילו חשמל נצרך גם (ובחורף אפילו בעיקר) בלילה, ולכן חברת החשמל חייבת שתהיה לה את היכולת לספק את כל תצרוכת החשמל ממקורות מאובנים. עובדה זו לכל הפחות מגבילה את הצורך האמתי באנרגיה סולארית, ולמעשה מייתרת את הצורך בה. מספרים דומים יש בכל העולם: למרות הבשלות הטכנולוגית של אנרגיה סולארית (התא הסולארי הראשון הודגם בשנת 1883, ובמתכונתו המודרנית בסביבות 1960) האנרגיה הסולארית, תורמת פחות מ-1% מצריכת החשמל העולמית.
האם התקווה לאנרגיה ירוקה, זולה ושופעת נגוזה? האמת שלא. ישנה שיטת הפקת אנרגיה, שלמרות שאינה נחשבת "ירוקה" בקרב רבים, הרי שהיא נקייה בהרבה מהאנרגיה ה"מאובנת", זמינה, זולה (או לפחות תחרותית), ובטוחה: האנרגיה הגרעינית. הפקת חשמל בכורים גרעיניים אחראית לכ-4-5 אחוז מצריכת החשמל העולמית. למעשה, במדינות רבות למעלה ממחצית מהפקת החשמל היא גרעינית (בצרפת, כ-70%), ובמדינות כמו שוויצריה, צ'כיה, קוריאה הדרומית, ארה"ב ופינלנד החשמל הגרעיני מהווה כ-20—30% מתצרוכת החשמל. כמות הדלק הגרעיני על כדור הארץ היא עצומה ויכולה להספיק בקלות למאות רבות של שנים, לכל האנושות.
מדוע אין היא תופסת כמות נכבדת יותר? הסיבה אינה טכנולוגית או כלכלית, אלא סוציולוגית – קיים בציבור חוסר אמון גדול, ולא מוצדק, באנרגיה גרעינית. לעיתים קרובות, כשאני מעלה את הנושא, מיד מזדעקים קולות רבים –"תראה מה קרה בפוקושימה!!". להזכירכם, האירוע התרחש בשנת 2011 בעקבות רעידת אדמה מדרגה 9 שמוקדה היה במרחק של כ-70 ק"מ מחופי יפאן. לרעידת האדמה – והצונאמי ששטף בעקבותיה – היו תוצאות הרסניות שמורגשות עד היום, אולם חלק גדול מהשיח הציבורי נסוב סביב "האסון הגרעיני בפוקושימה" – סגירת כורי החשמל הגרעיניים בעקבות הצונאמי. היום, יותר משבע שנים אחרי, אפשר לבדוק את המספרים ולהבין שלא היה שום "אסון גרעיני". כ-16000 איש איבדו את חייהם ברעידת האדמה והצונאמי, ו-3000 איש עדיין נעדרים. כרבע מיליון איש איבדו את בתיהם וחצי מכמות זו עדיין חיים בדיור ארעי, ומעל חצי מיליון איש עצרו את חייהם והתפנו לעזרת הנזקקים. והגרעין? ובכן, הנתון הרשמי הוא שאף אחד לא מת מסגירת הכורים בפוקושימה.
למעשה, ההערכה הרשמית של מכון המחקר הגרעיני ב-MIT קובע שרמות הקרינה (ביום הצונאמי ממש על הכור) דומות למנת קרינה שתתקבל בעקבות בדיקת ממוגרמה, והן הרבה מתחת לסף הסכנה. במילים פשוטות – לא היה אסון גרעיני בפוקושימה! אכן, הכור הגרעיני נסגר, הוא אכן מטופל והעלות הכספית של הטיפול היא גדולה. אבל, לייחס את המילה "אסון" לאירוע שבו לא נפגע אף אחד היא שגיאה גדולה, ומתדלקת את הפחד מאנרגיה גרעינית, שמונע רובו ככולו מבורות. ובישראל? ובכן, דו"ח של מוסד שמואל נאמן מהטכניון משנת 2011 קובע שבהחלט ישנה היתכנות להפקת חשמל גרעינית בישראל, ושני החסמים העיקריים הם רגולטוריים-בירוקרטיים, ודעת הקהל הציבורית שרובה ככולה מתנגדת לאנרגיה גרעינית. דעת הקהל הציבורית מונעת מפחד קמאי מאנרגיה גרעינית, ומחוסר ידע לגבי היתרונות הרבים של הפקת אנרגיה זו, בורות ופחד שמעודדים על ידי אמצעי התקשורת (די להיזכר בכמות זמן המסך הטלוויזיוני שקיבל "האסון הגרעיני" כדי להבין טענה זו).
אז מה עושים? כיצד פותרים את בעיית האנרגיה בארץ ובעולם? ובכן, הדרך היחידה לפתור אותה היא לבחון את העובדות כהווייתן, ולא להסתמך על תחושות בטן רומנטיות. חוק דובי (שנוסח על ידי פרופ' אריה דובי בספרו "מיתר האדם") קובע ש"ככל שהבעיה מסובכת יותר, כך צריך ללמוד פחות על מנת להביע עליה דעה", ואכן לכל אחד יש דעה לגבי אנרגיה ירוקה. אבל העובדה הפשוטה היא שזוהי בעיה מדעית-הנדסית-טכנולוגית, ולכן על מנת להביע דעה מושכלת יש להסתכל על הנתונים היבשים ולקבוע את דרך הפעולה העדיפה, ולא להסתמך על תעמולה זו או אחרת, שמדברת בעיקר אל הלב והרגש אך נוטה להתעלם מן המציאות ההנדסית.
ואסיים בנימה אופטימית: החל מתחילת המהפכה התעשייתית, שבה הפכה החברה האנושית לחברה עתירת-אנרגיה, ועד ימינו, מעולם לא היה מחסור אמתי בדלקים אנרגטיים. למעשה, היכולת של האנושות להפיק אנרגיה ולרתמה לצרכיה רק עולה, ושיטות חדשות להפקת דלקים מתגלות חדשות לבקרים. האם יש לזה מחיר סביבתי? בוודאי, כמו לכל שינוי שהאנושות עושה בסביבתה. האם ניתן להפסיק את הגידול בצריכת האנרגיה? להערכתי לא, שכן זוהי התכונה האנושית הבסיסית, לשאוף לחיים טובים יותר, שכאמור – מתואמים חיובית עם צריכת אנרגיה. כיצד תיפתר בעיית האנרגיה? איני יודע, ואיני מעוניין להתנבא. אני רק יודע שיש לנו משאב אחד אמתי שאינו מתכלה ושבעזרתו האנושות פתרה אתגרים רבים, והוא רוח האדם ויכולת ההמצאה האנושית.
לצפייה בקטע מפתיחת ההרצאה כאן, ההרצאה המלאה זמינה לתומכי הפטראון של אנכי.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.