על נאומו של יאיר "מינכאוזן" גרבוז
בועז ארד | 9 במרץ 2015
בנאומו אותו נשא בעצרת השמאל במוצ"ש 7.3.2015 בכיכר רבין בת"א קרא יאיר גרבוז לאנשי השמאל הישראלי "להרים את עצמם בציציות ראשם" על מנת להתגבר על הקומץ שהשתלט על "הדמוקרטיה הנאורה" אותה היו רוצים להשליט בישראל.
ציטוט: "להסתרת פשעי הקומץ וחטאי הנהנתנות החזירית הם מציגים לנו רק אסונות מתקרבים, ומניפולציות וולגריות שמוצו מזכרוננו ההיסטורי ובאימת העבר הם הרסו לנו את העתיד בגלל כל אלו צריך בדחיפות טיפול חירום לגופנו המדמם ולמקומנו …המתרחק מאיתנו. צריך לקשור לגוף הזה "חוסם שחיתות", ולעשות לו "חסם בורות", צריך שנמשוך את עצמנו בציציות ראשנו ונינצל מאסון." [1]
גרבוז זכה בעיני לתואר "מינכאוזן הישראלי" לא רק בשל "משיכת עצמו בשער" מונח המלמד על הניתוק מנקודת משען של אמונותיו . זה גם הדימוי ששימש את ווינסטון צ'רצ'יל שביקר תוכניות מיסוי סוציאליסטיות. ראש הממשלה הבריטי המיתולוגי התייחס בשעתו לפתרונות מיסוי אלה כאשר אמר: "האם יכולים אנשים למסות את עצמם לכדי שגשוג? האם יכול אדם לעמוד בתוך הדלי ולהרים עצמו בידית?"
תיסמונת מינכאוזן של גרבוז לא עוצרת בדימויים בלבד אלא מתרחבת לשלל גוזמאותיו על "המצב הנורא" השורר בישראל וניסיונו להשליך על הרבים את אמונותיו. הוא מגנה את הבורות, הפרימיטיביות, האמונות הבלתי רציונליות הנמצאות בשולי המחנה היריב ומנסה להפכם למראית הכל – אך הוא עיוור לחלוטין לבורות, לחוסר הרציונליות, ולמניפולציות שהוא וחבריו מקדמים במחנה "הנאור".
כאשר פורסם ספרו הבלתי תקין פוליטית של אפרים קישון "נקמתו המתוקה של פיקאסו – צלילה לתוך ביצת האומנות המודרנית" הסביר קישון כי הוא מפר את הכללים המקובלים בהלחינו מארש אבל עצוב לכבודה של מלחמה אבודה.
בספר יצא קישון להסיר את המסכה מפני הכוהנים של האמנות המודרנית ובינהם גרבוז וחבריו תוך שהוא מצהיר על נצחונם: "אני מודה איפא, שידם של יריבי הנכבדים, חברי הארגון הפונדמנטליסטי 'אמנות מודרנית' בינתיים על העליונה, וככל שחולף הזמן כן יוקל עליהם להוציא אל הפועל את מזימתם המתוכננת להפליא: לטמטם את המוני העם בכל רחבי העולם." כתב קישון .
מעל: ציורים של גרבוז "ללא שם" מימין ו"לשוני קלשוני הורי" משמאל.
בעמ' 57 בספרו כותב קישון: "עד כה לא שמעתי על שום מלחין, אשר הלחין סימפוניה בשביל מכוון הפסנתרים שלו, ולמיטב ידיעתי שום סופר לא כתב עדיין אוטוביוגרפיה אך ורק בשביל המגיה. אולם נדמה, שהציור המודרני נוצר למען שני סוגי בני אדם בלבד: מבקר האמנות וסוחר האמנות."
ספרו של קישון התקבל בביקורות לעגניות. בינהם בלטה תגובתו של הצייר יאיר גרבוז: "הייתי ממליץ לקנות יחד אתו [עם הספר] כמה בקבוקונים של טיפקס ואז להתיישב בנוחיות ולמחוק קודם כל את שם ההוצאה שאחראית לחרפה הזו ואחר כך את הטקסט הילדותי והאלים, ואז תקבלו אלבום נורא יפה של מיטב האמנות המודרנית של המאה העשרים".
רותי דירקטור, מבקרת אמנות "נחשבת" כתבה במדור האמנות ב"הארץ" "חבל שנמצא מי שהסכים להוציא לאור ספר שברור שלו נכתב בידי כל מי שאיננו בעל מעמד כשל קישון לא היה עובר את רף ה"ראוי להדפסה". אסופת האשמות כה מסולפת, לא מבוססת וחדורת שנאה כלפי אמנות מודרנית לא קראתי מימי."
אפרים קישון נאלץ להוציא את ספרו לאור בחו"ל ורק לאחר שנים הוא תורגם לעברית שכן באווירת התקינות הפוליטית הצדקנית שהשליטו בישראל גרבוז וחבריו קשה היה לאתר מוציא לאור שיסכים להדפיס את ספרו בישראל.
בשיחה בתכניתו של מולי שפירא התעמת גרבוז עם קישון והטיח בו: "השבוע היתה תכנית עליך בטלוויזיה ודיברו עליך ועל דן בן אמוץ בכבוד רב כעל שני אנשים שבנו את ההומור הישראלי ושם, אני אזכיר לך, אחת הקללות הכי יפות של בן אמוץ היתה "שתרד אל העם ותישאר שם". אתה הצלחת לרדת לעם ואתה נשאר שם."
אכן, קישון "ירד לעם" וידע לסמן את המסלול המלא מפסגת היצירה אל צרכני האמנות. הוא ידע להביט בעיניו של סלאח מהמעברה ולתאר את העמות בינו לבין נציגי השלטון המקובעים בדוגמות שלהם. גרבוז וחבריו אינם מסוגלים לעשות זאת, והם שמים את יהבם בדיקטטורה נאורה בעיני עצמם שתחנך את העם ותגבה עבורם מיסים בכפייה. גם אם בדרך "יעופו כמה שבבים" ויצטרכו לבזוז את אחרון היצרנים בישראל לטובת מימון שיגיונותיהם.
ראוי להצטרף לקריאה נגד הבורות, הסיאוב וחוסר הרציונליות ולמען חירות אמיתית המבוססת על זכותו של כל אדם לחיים לרכוש ולשאיפה לאושר, ללא הבדלי דת צבע ומין. למרבה הצער החירות הזאת אינה מה שמבקשים עבורינו החברים מארץ המראות של גרבוז.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.