הסופר ז'ול ורן (1828-1905), מחלוצי סוגת המדע הבדיוני, חי בצרפת בתקופה רצופת תהפוכות מדיניות וחברתיות: מ"אביב העמים" האירופי עד שלטון "הקומונה הפריזאית" הסוציאליסטית, ההפיכה הצבאית של נפוליון השלישי והדחתו לאחר שני עשורים, מלחמת קרים ומלחמת צרפת-פרוסיה, ועד משפט דרייפוס בסוף המאה. ורן כתב ששים וארבעה ספרי הרפתקאות שלכאורה לא עסקו בסוגיות החברתיות והמדיניות שהסעירו את סביבתו. ואולם, כתב-יד שהשאיר ורן, הנושא בכותרת "מגלניה", התמקד בהשקפותיו המדיניות והחברתיות של הסופר. "מגלניה" לא תורגם עד כה לעברית. התרגום האנגלי הופיע ב-2002 ועליו מתבססת ביקורת זו. (פרטי הספר: Jules Verne, Magellania, New York: Welcome Rain Publishers, 2002, בצרפתית En Magellanie).
אדם ניצב בראש צוק, מביט לדרום, כשמתחתיו האוקיינוס…
הוא היה גבוה ואתלטי, בעל בריאות טובה ואיתנה. כל כולו העיד על אנרגיה, שלפעמים התבטאה בהתפרצות של כעס… פניו היו חרוצים בחומרה, מעט בדומה לחומרה של האינדיאנים באמריקה, וכל ישותו הפיצה גאווה השונה לחלוטין מגאוותם של האגואיסטים המאוהבים בעצמם. הדבר העניק לו אצילות אמיתית בעמידתו ובמחוותיו (עמ' 3-4).
כך מציג ורן לקוראיו את קָאוּ-גֶ'ר, גיבור הרומן "מגלניה".
פירושו של השם "קאו-ג'ר" הוא "ידיד" או "גומל חסד" בשפת הילידים במגלניה, חבל ארץ הכולל את קבוצת האיים מעברו הדרומי של מיצר מגלן המחבר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט. (מגלניה היא חלק מארץ האש, "טיירה דל פואגו", הנמצאת כיום תחת ריבונות ארגנטינה וצ'ילה). קאו-ג'ר הוא הכינוי שהילידים הפואגים העניקו לגיבור על עזרתו להם, בעוד ששמו וזהותו האמיתיים נותרים עלומים לכל אורך הרומן.
קאו-ג'ר נטש את העולם המתורבת ובחר להתגורר בגפו במגלניה. כאדם בעל כישורים ומיומנויות הוא מספק את כל צרכיו בעצמו. קאו-ג'ר בחר בחבל ארץ נידח זה משום שאף מדינה לא טרחה לתבוע עליו את ריבונותה. מגלניה אינה שייכת לאף אחד, ולאיש אין עליה סמכות שיפוטית, כך שקאו-ג'ר חופשי לחיות בה ולהיות אחראי רק לעצמו. תשוקתו הגדולה ביותר של קאו-ג'ר היא עצמאות מוחלטת ושלוחת רסן. ה"אני מאמין" שלו הוא: "שום אדון ושום אל!"
ורן אינו מספק לגיבורו קוד מוסרי מפורש המאשש את עצמאותו המוחלטת. עם זאת, הוא מתארו כדמות ראויה להערכה ומושכת לב. קאו-ג'ר אינו מיזנתרופ הסולד מבני אנוש. כרופא בהכשרתו הוא מטפל בחולים שבין הילידים ומכאן מקורו של הכינוי שהם מעניקים לו. הילידים וכן המיסיונרים המעטים המגיעים למגלניה מכבדים את רצונו של קאו-ג'ר שיעזבו אותו לנפשו. אט אט, הקוראים מגלים יותר אודותיו ואודות הרעיונות שהביאו אותו להפנות עורף לחברה המתורבתת על כל חוקיה וממשלותיה. כאנרכיסט אידיאליסט באירופה באמצע המאה ה-19, קאו-ג'ר נרתע מן האמצעים האלימים בהם נקטו חבריו לאידיאולוגיה, ונוכח שהדרך היחידה לממש את התורה האנרכיסטית היא לזנוח את הציביליזציה והחברה האנושית מכל וכל:
נפש פראית ועיקשת שאין להכניעה, שאינה סובלת שום סמכות, שאינה מסוגלת לציית, המתקוממת נגד כל החוקים, אשר למרות שאין ספק שאינם מושלמים, הם נחוצים על מנת שבני אנוש יוכלו לחיות ביחד (עמ' 71).
קאו-ג'ר חי מתוך בחירה באותו אופן בו רובינסון קרוזו חי מחוסר ברירה כאשר ספינתו נטרפה. בדומה לרובינזון קרוזו, קאו –ג'ר מוצא את "ששת" שלו מבין הילידים: קָרוֺלִי, אשר את בנו קאו-ג'ר מציל מהתקפתם של לוחמים מקומיים. אולם בשונה מרובינסון קרוזו, קאו-ג'ר אינו הופך לאדונו של קרולי ואינו מנסה לתרבתו, אלא נשאר ידידו השווה לו במעמדו. הקוד האישי של קאו-ג'ר מחייבו לא לציית ואף לא לפקד.
ורן משלב את סיפורו הבדיוני בעובדות ההיסטוריות והגאוגרפיות של ארץ האש, בהסתמכו במידה רבה על יומנו של צ'רלס דארווין במסעו לאזור זה. בספרו "מסעה של הביגל" דארווין כתב על העדרו של רכוש פרטי בקרב הילידים בארץ האש ועל העדרם של חוקים המאפשרים אותו:
השוויון המושלם הקיים בין האנשים המרכיבים את השבטים הפואגים מחייב את פיגורה של תרבותם לזמן רב. כפי שנוכל לראות אצל בעלי חיים, אלו שהאינסטינקטים שלהם כופים עליהם לחיות בחבורה ולציית למנהיג, הם אלו המסוגלים ביותר לשפר את מצבם. כך זה לגבי הגזעים האנושיים. בין אם נסתכל בכך כגורם או כתוצאה, המתורבתים ביותר הם אלו שיש להם את הממשלות המלאכותיות ביותר… בטיירה דל פואגו, עד שיעלה צ'יף כלשהו בעל כוח מספיק על מנת להבטיח כל עדיפות נרכשת, כמו למשל בעלי חיים מבויתים, נראה שכמעט אין אפשרות שמצבה הפוליטי של הארץ יוכל להשתפר. בעת זו, אפילו פיסת בגד הניתנת לאחד מהם נקרעת לגזרים ומתחלקת; ואף פרט אינו הופך לעשיר יותר מרעהו (The Voyage of the Beagle, chapter X, Project Gutenberg ).
ורן אינו מביע במפורש את דעתו של דארווין על הילידים. אולם הוא מתאר כיצד כאשר קאו-ג'ר התגורר באירופה, עמיתיו האנרכיסטים דגלו אף הם בביטולו של הרכוש הפרטי ובביטולם של החוקים שהגנו עליו, ושל הממשלות שאכפו חוקים אלו. אין זה מקרה שקאו-ג'ר בחר להתיישב בחבל ארץ בו הילידים חיים באנרכיה, ללא ממשל וללא רכוש פרטי.
ורן עומד על הקירבה בין האידיאולוגיה האנרכיסטית של עמיתיו של קאו-ג'ר לזו של הסוציאליסטים בני זמנו. הוא סוקר את התפתחותן של התיאוריות הסוציאליסטיות באירופה במהלך המאה ה-19, ומותח ביקורת על יוצריהן, ובראשם הצרפתי פייר ז'וזף פרודון וקארל מרקס. המוטו של הסוציאליסטים, לדברי ורן, הוא "נישולה של הבורגנות הקפיטליסטית." הוא שואל: "האם יוכלו להעמיד פנים שאינם מודעים לכך שמה שהם קוראים לו 'שוד' מן הראוי לקרוא לו 'חסכונות', ושחסכונות הן יסודה של כל חברה?" (עמ' 71).
בעקבות ברית מדינית בין צ'ילה וארגנטינה ב-1881, ארץ האש חולקה בין שתי המדינות, ומגלניה הפכה לחלק מן הרפובליקה הצ'ילאנית. אירוע זו משולב בעלילת הרומן. קאו-ג'ר נסער לגלות שהפך לנתין של ממשלת צ'ילה, ונחרד מן המפגש הקרוב והבלתי נמנע עם פקידי הממשל המגיעים על מנת לרשום את תושבי האיים. הוא נמלט לאי "הוסט" Hoste)) המבודד שאינו מיושב, בניסיון נואש לשמר את עצמאותו. כאשר הוא נוכח שייאלץ לחיות כמפר חוק נמלט, קאו-ג'ר עומד להתאבד. אולם בו בזמן אוניית נוסעים בשם "היונתן" נטרפת בסערה ליד האי. קאו-ג'ר עומד בפני החלטה גורלית: האם ינסה להציל את הנוסעים ויחשוף את קיומו? החלטתו מביאה אותו ליצור קשר עם העולם המתורבת אותו נטש.
נוסעי האונייה היו בדרכם להקים מושבה בדרום אפריקה. ממשלת צ'ילה, הלהוטה לעודד התיישבות באיי מגלניה, מציעה להם בעלות על האי הוסט ועצמאות להתנהל בו כרצונם. הנוסעים אינם יכולים לסרב להצעה הנדיבה ומחליטים להישאר באי ולהקים בו את המושבה. הם מזמינים את קאו-ג'ר להצטרף אליהם. אין לו עוד סיבה, או אפשרות, להמשיך ולהסתתר מן הממשל הצ'ילאני.
כאשר קאו-ג'ר מתוודע למתיישבים, הוא נמשך לחברתם, והקוד האישי שלו – שאינו מתיר שום קשרים חברתיים – נסדק. אולם המתיישבים אינם מהווים קבוצה הומוגנית. ביניהם נמצאים כמה אנרכיסטים וסוציאליסטים, או כפי שורן מכנה אותם, "מהפכנים מקצועיים, תמיד נלחמים עם החוק, אויבי כל סדר חברתי, סוכני כאוס" (עמ' 95). הם כבר התחילו ליצור מהומות על האונייה, ונחושים לכפות את האידיאולוגיה האנרכו-סוציאליסטית שלהם על שאר המתיישבים. הם דורשים שהאי יהיה בבעלות משותפת של כולם.
רוב המתיישבים, אולם, רוצים לחלק את האדמה בין המשפחות ולהקים מערכת חוקים על מנת להגן על בעלות פרטית. הם בוחרים מועצה ופונים לקאו-ג'ר בבקשה שיהפוך למנהיגם. קאו-ג'ר, אולם, עדיין חש מחויב לקוד האישי שלו, הדורש שלא יציית או יפקד על אחרים. האנרכו-סוציאליסטים חשים את קרבתו האידיאולוגית אליהם, וקוראים לקאו-ג'ר להצטרף אליהם. כאשר העימות בין שני המחנות מתפתח, והופך לאלים באופן בלתי נמנע, קאו-ג'ר עומד בפני החלטה גורלית יותר מקודמתה.
* * *
ורן כתב את "מגלניה" ב-1897 אך לא פרסמו. כתב-היד פורסם ב-1909, לאחר פטירתו של ורן, ע"י בנו מישל, אשר ערך בו קיצוצים ושינויים. חלקו הראשון של הרומן הושמט, ושמו שונה ל"ניצולי הספינה הטרופה 'היונתן'", כך שמוקד הסיפור הוסט מחבל הארץ בו קאו-ג'ר בוחר לחיות לניצולי הספינה אותם הוא מציל. בגרסתו של מישל ורן, הוקטן שיעור קומתו של קאו-ג'ר והומעט תפקידה של האידיאולוגיה שלו. רק ב-1977 הופיע כתב-היד לראשונה במלואו כפי שנכתב בידי ז'ול ורן, תחת שמו המקורי.
עם פרסום כתב היד המקורי ותרגומו לאנגלית ב-2002, יש ביכולתנו סוף סוף להעריך את הצהרתו הסוציו-פוליטית של ורן: דחייתו הגלויה והמנומקת של אנרכיזם ושל סוציאליזם ותמיכתו בקפיטליזם תחת מערכת חוקים וממשלה מוגבלת. תרגום לעברית יוכל להנגיש את "מגלניה" גם לקהל הקוראים הישראלי.
הביקורת הופיעה ב-2005 באתר The Atlasphere ומופיעה כאן בתרגום ברשותו של בעל האתר © 2018 ד"ר מיכל פרם כהן
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.