הָאָדָם הַחוֹשֵׁב / בֶּרְטוֹן בְּרֵיילִי

ברטון בריילי הוא כנראה המשורר הגדול הנשכח ביותר. נולד בויסקונסין ב-29 בינואר בשנת 1882 ונפטר בשנת 1966. הוא היה משורר שחגג את המהפכה התעשייתית ושיריו הללו את הנאורות, היצירה והעשייה האנושית. כתיבתו הפורה היתה פופולרית ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-20.

העיתון "חיי אדם" כתב עליו בשנת 1910 כי "הוא נושא בסיכון שיכנו אותו בפני תלמידי בתי הספר 'רודיארד קיפלינג האמריקאי' ועבור אנשי עבודה הוא עושה מה שעשה קיפלינג עבור החיילים הבריטיים". עיתון הסטאר של הונולולו הכתיר אותו בשנת 1923 בתואר "המשורר הנקרא ביותר בימינו…" הברוקלין סיטיזן כתב אודותיו בשנת 1912: "ברטון בריילי… הוא ככל הנראה המשורר ההומוריסטי המוביל באמריקה בימינו… אין עיתון שיש לו חשיבות בארץ זאת שלא רכש משיריו..". מגזין ביקורת האמנות של הניו יורק טיימס[1] השווה את שירתו למכוניות של פורד "שיריו של ברטון בריילי נפוצים כמו מכוניות פורד, וכמותן הם מגיעים רחוק…"

עד היכן הגיעו שיריו ניתן לגלות בתודות שבפתח ספרו "שירי עולם העבודה" שכוללים את כל העיתונים שבהם הופיעו השירים שנאספו לספר. בין הפלטפורמות נמצאת גם חברת הטלפון של ניו יורק שהפכה את מדריכי הטלפון שאותם הוציא למעוררי השראה על ידי שיבוץ שירים של בריילי בין שורות המספרים… 

ניתן לשער שבין הסיבות להשכחה של יצירתו היו גישתו היסודית ותחושת החיים החיונית והחיובית שעמדו בניגוד לגישות האמנותיות השליטות בתרבות שפנתה והתמקדה בעוולות וקטנות האדם. שיריו של בריילי פרצו נתיב מנוגד בתכלית, הם חגגו את החיים, ההרפתקאות והיצירה באופן שעמד בניגוד לרוחות הקולקטיביסטיות שנשבו בעולם בתחילת המאה ה-20 ונותרו עימנו עד היום.

מגזין ביקורת שסיקר את כתיבתו כתב בינואר 1916 על הספר "שירים מעולם העבודה" כי הם: "הם חלק מאיליאדה של עבודה המגלמים את האידיאלים הבנויים היטב שיש החוששים כי הם נעלמים מחיינו הלאומיים".[2] אכן חשש שהתגשם.

ניתן להתרשם מאיכויות אלו של בריילי בשירו "האדם החושב" שפורסם בספרו "שירי עולם העבודה" בשנת 1915 המוצג כאן לראשונה בתרגום לעברית של יניב פרקש.

מעל ניתן להאזין ליניב קורא את התרגם ומתחת צילום המקור כפי שהופיע בספר “Songs of the Workday World”

לקריאה נוספת:

הערך אודות ברטון בריילי בויקיפדיה

[1] New York Times Sunday Review, 1934.

[2] Review of Reviews, January 1, 1916 about “Songs of the Workday World”.