האידאולוגיה והכלכלה הנאצית בספר "להפריט" מאת יהודה הראל

אלון גולדברג ריכז את הקטעים מתוך ספרו של יהודה הראל "להפריט", בספר מנתח הראל את התפיסות האידיאולוגיות הרווחות בעם הגרמני ואת התרומה האדירה שתרמו לעליית הנאציזם, הסוציאליזם, הקומוניזם, הפשיזם, ולמעשה, רוב האידיאולוגיות האחראיות לרצח של מיליוני בני אדם, שתמיד הגיעו יד-ביד עם תפיסות קולקטיביסטיות ששמות את המדינה לפני האינדיבידואל, ודורסות במופגן ובבוטות את כל עקרונותיה ורעיונותיה הבסיסיים ביותר של החירות. 

להלן מספר העמודים שמדברים על הגרמנים והנאצים, עם כותרת מסכמת קצרצרה:
44: תכנון כלכלי בגרמניה
49: היטלר
111: מתקפת הנאצים על התרבות
206: החינוך הנאצי
235: הגל, גרמניה וראשית הסוציאליזם
240: סיבות מלחמת העולם הראשונה מעיני הגרמנים
241: התפיסות המיליטנטיות בגרמניה
242: גבלס והיטלר על סוציאליזם

*
יהודה הראל, החל מעמוד 257:
עם כל ספרי ההיסטוריה, המחקרים וספרי הזיכרונות, עדיין שרירה ועומדת התעלומה של הפיכתם של עשרות מיליוני גרמנים לנאצים נלהבים חסרי כל ביקורת על המשטר וזוועותיו, וכל זאת בלא שכפו זאת עליהם. איך נעשו עשרות מיליונים של בני תרבות משכילים אקטיביים או פסיביים לרצח ועינויים של מיליונים?

תשובה חשובה ומקורית לשאלה נתן הסופר הגרמני סבסטיאן הפנר, ב"סיפור של גרמני 1934-33" (בתרגומה של שולמית וולקוב). ב-1933, כאשר תפס היטלר את השלטון, היה הפנר צעיר גרמני בן 26 מהמעמד הבינוני, שסיים את השכלתו המשפטית ונשלח לקורס צבאי-מפלגתי למשפטנים צעירים מצטיינים שנועדו להיות שופטים (האחראים העליונים, בין השאר, על שמירת ערכי המוסר במדינה) ברייך השלישי. המשפטנים הצעירים קובצו למספר שבועות במחנה לשם קבלת "הדרכה אידיאולוגית בעזרת תרגילי סדר וחיי שיתוף בריאים". בזיכרונותיו שנכתבו באנגליה ב-1938-39 לאחר שעזב את גרמניה, הוא מתאר כיצד תוך שבועות מספר הופכים הצעירים המשכילים והאינטליגנטים במחנה לנאצים נלהבים וממושמעים. הכלי שבעזרתו מתבצע שינוי הצורה, המטמורפוזה, לדעתו של הפנר, היא הרֵעוּת (חברות עמוקה ונאמנה). הדברים כה חשובים עד כי יש טעם להביא מקצתם כלשונם:

"שמתי לב שזמן רב לא הייתה לי הזדמנות להשתמש במילה 'אני'. לאישיותו הפרטית של כל אחד מאיתנו לא הייתה כל חשיבות, היא נוטרלה, עומעמה, לא בנו עליה, כביכול. כל המערך היה מלכתחילה כזה, של'אני' הפרטי לא יהיה בו שום מרחב פעולה. במשך היום לא היה זמן לחשוב ולא הייתה הזדמנות להיות 'אני'. הרֵעוּת הייתה ההצלה. בלי ספק אפשר להפיק מין אושר ב'מחנה' כזה, האושר שברֵעוּת. היה זה אושר לרוץ ביחד בבוקר על המגרש, לעמוד ביחד ערומים תחת ברז המים החמים במקלחת, להתחלק בחבילות שקיבלנו פעם זה ופעם זה מן הבית, לשאת יחד באחריות לאיזה תעלול, לעזור זה לזה ולתמוך זה בזה באלף דברים קטנים, לסמוך אחד על השני ללא תנאי בענייני היום-יום, לנהל קרבות של ילדים וקטטות, להיות האחד בדיוק כמו השני, להשתכשך בזרם הרחב, הנושא אותך בקלות ובבטחה זרם של קרבה ואמון… מי יכחיש שיש בכך אושר? מי יכחיש שיש משהו בטבע האנושי שנכסף לזה, משהו שאינו בא בדרך-כלל על סיפוקו בחיי היום-יום, בחיים האזרחיים.

אני מכל מקום לא יכול להכחיש זאת. ואף על פי כן אני יודע, ואני טוען זאת במלוא הרצינות, שאושר זה עצמו, תחושת הרעות הזאת עצמה, יכולה להיעשות אמצעי מהנוראים ביותר לביטול האנושיות, ובידי הגרמנים זה אכן מה שהייתה. בשיקוי הרעות הזה הנאצים השקו את הגרמנים שנכספו אליו כל כך, עד שהתבלעה דעתם. הם הפכו אותם בכל מקום ל'חברים' והרגילו אותם מינקות לסם המשכר הזה… הרֵעוּת קשורה למלחמה. כמו האלכוהול, גם היא מעין שיקוי תנחומים למי שנתון בתנאים בלתי-אנושיים. היא הופכת את הבלתי-נסבל לנסבל. תומכת בך מול המוות, הזוהמה והאומללות.

הרֵעוּת משתקת לחלוטין את חוש האחריות האישי… הרֵעוּת משמעותה אחיזה במכנה המשותף הרוחני הנמוך ביותר. היא אינה סובלת ויכוח. בתרכובת כימית זו הנקראת רֵעוּת כל ויכוח נהפך להטחת עלבונות והתנצחות… ברֵעוּת לא פורחות מחשבות, רק אותם רעיונות-סרק אחידים מהסוד הנפסד ביותר.

אנחנו, למשל, לא היינו אנטישמים קיצוניים. אבל גם לא היינו מוכנים להתעקש על זה. עניינים שוליים. למי זה בעצם אכפת. אנחנו היינו מעין יצור קולקטיבי, וממעמקי הפחדנות והצביעות של יצור קולקטיבי כזה התעלמנו אינסטינקטיבית, או הפחתנו בערכו של כל מה שהיה כלול לפגוע בזחיחות הדעת הקולקטיבית שלנו… מדהים היה להיווכח איך הרֵעוּת משחיתה באופן פעיל את כל היסודות של אינדיבידואליות וציוויליזציה. התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרֵעוּת להסדיר באופן מלא הייתה האהבה. אך גם נגדה יש לרֵעוּת נשק: הבדיחות הגסות. אלה שייכות לכל סדר-יום הכרחי שלכל רֵעוּת גברית. מובן מאליו, ועל פי אותו סגנון, גם האדיבות והנימוסים של האזרחות נפלו קורבן לרֵעוּת… כאן היה 'חרא' ביטוי הגנאי המקובל, 'בן זונה' מילת חיבה עדינה, ו'ללכת מכות' משחק אהוב.

זה הוביל כמובן גם למנהגים קדמוניים נוספים, שפלים וצמאי דם של אותה הרֵעוּת… מי שלא ציית לדבר הרֵעוּת, במיוחד מי ש'עשה את עצמו', 'הלשין', או גילה קצת יותר עצמיות ממה שנחשב למותר בחברותא, עמד למשפט ההמון ובלילה נשפט כהוגן.

רואים שזה עניין שטני ממש, מסוכן עד מאוד, אותה אחווה גברית מהוללת כל-כך, מקסימה ובלתי מזיקה. הנאצים ידעו היטב מה הם עושים כשכפו אותה כאורח חיים על עם שלם".

על תכנון הכלכלה בגרמניה הנאצית

בתום מלחמת העולם בֿ-1919 וראשית "רפובליקת ויימאר" הוקמה בגרמניה "הוועדה לסוציאליזציה." בוועדה היו כלכלנים וראשי הסוציאליסטים, ביניהם קרל קאוטסקי, הילפרדינג, התעשיין ולתר רתנאו והפילוסוף המארקסיסט אוטו נויראט. חברי הוועדה התלבטו והתווכחו בין סוציאליזציה מלאה לחלקית. הוועדה לא הצליחה להבהיר במה שונה סוציאליזציה מנציונאליזציה (הלאמה). התומך הקיצוני בסוציאליזציה מלאה היה אוטו נויראט.
אוטו נויראת (Otto Neurath, 1882-1945), סוציאליסט וכלכלן אוסטרי, ראה את מהות הסוציאליזם בתכנון מקיף וכולל של הכלכלה למען ייעול ורציונליזציה, שמטרתו למנוע את הבזבוז שבכלכלה החופשית. בזמן המלחמה מונה למתכנן כלכלת המלחמה של אוסטריה. לאחר המלחמה יעץ לרפובליקה הסובייטית קצרת הימים בבווריה ולרוסיה הסובייטית, והיה פעיל בפרויקטים של הבנייה הסוציאליסטית לפועלים בווינה.
עלֿפי הצעתו של נויראט בוועדה, העסקים בגרמניה יאוגדו לקונצרנים ענפיים, וכל ההחלטות בדבר ייצור, הפצה, מחירים ושכר יתקבלו במרכז התכנון שיהיה מצויד ביחידה סטטיסטית גדולה. נויראט גם הציע לבטל את הכסף ולקיים "חשבונאות טבעית" ללא כסף. כל אחד ירכוש מצרכים תמורת "נקודות" שיקבל עבור שעות עבודה.
מעניין שגם בקיבוצים הייתה מקובלת עד שנות השמונים קביעת ערכם של מוצרי הצריכה לחברים ב"נקודות" ולא בכסף. ערכו של המוצר לא נקבע לפי מחירו בשוק, אלא עלֿידי מזכירות התנועה הקיבוצית שהודיעה בראשית כל שנה לקיבוצים את ערכם ב"נקודות" של החפצים השונים.
ברפובליקת ויימאר לא בוצעה הלאמה ולא הוגשם סוציאליזם.
חיבור הלאומניות, הסוציאליזם והתכנון בגרמניה חזר והגיע לשיא מעֻוות וטרגי בֿ1933, ב"מפלגת הפועלים הנאציונלֿסוציאליסטית הגרמנית" (NSDAP) וברייך השלישי.
היטלר לא האמין שאפשר לסמוך על הכלכלה הקפיטליסטית שתעמיד את הקדימויות הלאומיות בראש מעייניה, משום שהקפיטליזם אנוכי מטבעו. החלופה היא כלכלה מכֻוונת ומתוכננת בידי המדינה ואפילו בעת הצורך בבעלות המדינה.
בשנת 1934 היטלר אמר: "יש לשים קץ להיעדר סייגים על משק חופשי, לטובת הכְוונה מתוכננת ופעולה מתוכננת… מה שהיה מקרי בשעתו חייב להיות מתוכנן."
באוגוסט 1936 כתב היטלר תזכיר כלכלי שבו נכתב "ההון והמשק, מנהיגי המשק והתיאוריות הכלכליות, כל אלה חייבים לשרת בלא סייג את המאבק על עצמאותה של האומה." היטלר קבע, שעתידה של גרמניה תלוי בבניית צבא גדול יותר מכל שילוב אפשרי של אויבים, ובאילוצה של הכלכלה לקבל את חובתה להימנעות מכל דבר שאינו חיוני לבניית היסוד הכלכלי למלחמה הגדולה: הרמן גֶרינג (Hermann Göring) הגדיר מטרות אלו: "תותחים במקום חמאה".
בשנת 1936 נקבעה בחוק "תכנית ארבע השנים" והרמן גרינג הועמד בראשה עם סמכויות מוחלטות. גרינג הקים ארגון שהעסיק למעלה מאלף איש לתיאום המדיניות המקרוֿכלכלית ולניווט כל המשק. ארגונו של גרינג ביצע את ההקצעה השנתית של ההשקעות בתעשייה, הכתיב את התפוקות במרבית התעשיות, הטיל פיקוח על עסקות הסחר והמטבע, הרחיב את ייצור המכונות והכשיר עובדים. חוק הדיבידנדים משנת 1934 הגביל את הרווחים ואת הדיבידנדים ללא יותר משישה אחוזים, ודרש מהעסקים להשקיע בחזרה כל עודף או להעבירו למדינה. אסור היה להעביר כסף בצורה חופשית לחו"ל, והשימוש בכסף בגרמניה הוגבל עלֿידי משרד הפיקוח על האשראי כדי לכוון אותו למטרות לאומיות מוגדרות. התעשיות בבעלות הממשלה התפתחו במהירות. הקונצרן התעשייתיֿממשלתי "רייכסוורקה" העסיק בֿ1940 ששֿ מאות אלף עובדים. גם מפעל המכוניות הענקי פולקסווגן היה בבעלות הממשלה.
מטרות "תכנית ארבע השנים" היו הפיכת גרמניה למשק אוטרקי באמצעות חקלאות מודרנית ופרודוקטיבית וייצור חומרי גלם אסטרטגיים כמו דלק וגומי סינתטיים – והקמת תעשייה צבאית, העולה בתפוקתה על יכולת הייצור של כל אויבי גרמניה ביחד.
הנאצים שינו את מבנה המשק עד שהתאים למטרות הפוליטיות ולא להעדפות של הצרכנים, היצרנים והסוחרים. הפוליטיקה קדמה לכלכלה.
הכלכלה הנאצית הוציאה, לכאורה, את גרמניה מהמשבר של שנות העשרים וראשית שנות השלושים. עד היום רבים רואים בכך הוכחה ליתרונה של הכלכלה המתוכננת.
המשבר העולמי של סוף שנות העשרים ביחד עם נזקי המלחמה ותשלומי הפיצויים היכו בגרמניה בעָצמה אדירה. התעשייה הייתה משותקת בחלקה, ובֿ1932 שלושים אחוזים מכוח העבודה היו מובטלים. מצב זה היה הגורם העיקרי לעלייתם של הנאצים לשלטון.
מיד עם תפיסת השלטון בשנת 1933 החל הממשל הנאצי בעבודות ציבוריות בהיקף עצום ובהזמנות ענקיות של נשק וציוד מלחמתי. מאות אלפים גויסו לצבא ולמנגנון הממשלתי. האיגודים המקצועיים פורקו וראשיהם הושמו במחנות ריכוז. השכר הוקפא, השביתות נאסרו ופיטורי עובדים הותרו רק באישור הממשלה. עבודות הסלילה של הכבישים המהירים ניתנו לחברות שהתחייבו להעסיק המוני פועלים בעבודות ידניות. בשנת 1936 הוצא צו להקפאת המחירים, מונה קומיסר מיוחד שבעזרת מנגנון גדול שמר על ביצוע הצו. היטלר אמר: "הדרך הבטוחה ביותר להכות את האינפלציה נמצאת במחנות הריכוז שלנו."
הישגי הכלכלה הנאצית נראו מדהימים. באמצעות שלטון טוטליטרי, כלכלה, פרטית וממלכתית, מתוכננת וממושמעת והוצאות ממשלתיות עצומות עם גירעון ממלכתי ענקי – האבטלה חוסלה לחלוטין, האינפלציה נמנעה והמחירים נשארו יציבים. גרמניה התקרבה לאוטרקיה וגם המטרות התעשייתיותֿייצוריות הושגו בצורה מרשימה.
בשנת 1932 היו בגרמניה מעל שישה מיליוני מובטלים ובשנת 1939 שלושֿ מאות אלף בלבד.
התוצר הלאומי של גרמניה בין 1933 לבין 1938 צמח במונחים ריאליים ביותר משבעים אחוזים. האספקה העצמית של מצרכי מזון גדלה משישים ושמונה אחוזים בֿ1928 לשמונים ושלושה אחוזים בשנת 1939. ההוצאות השנתיות לביטחון גדלו פי עשרים ושישה, מֿ650 מיליון מרק בשנת 1928 לֿ17.3 מיליארד בשנת 1939.
האם הכלכלה הנאצית והישגיה הם הוכחה לאפשרותם וליתרונם של "כלכלה מתוכננת" בכלל ותכנון ללא הלאמה בפרט? רבים מחסידי התכנון הכלכלי ומעורבות המדינה בכלכלה רואים ב"הצלחה הנאצית", ובעיקר ביציאה מהמשבר ובחיסול האבטלה – הוכחה לעמדתם. חסידים מושבעים של קיינס (John Maynard Keynes, 1883-1946) ראו בכלכלה הנאצית, אשר הוציאה את גרמניה מהמשבר והביאה לתעסוקה מלאה בעבודות ציבוריות בקנהֿ מידה עצום, לתקציב ממשלתי גדול וליצירת גירעון – הוכחה לצדקתו של קיינס. עמיתה של קיינס, הפרופסורית רובינסון מאוניברסיטת קיימברידג' (Joan Robinson, 1903-1983) כתבה בשנת 1975: "היטלר מצא את התרופה לאבטלה עוד לפני שקיינס סיים להסביר אותה." הכלכלן מהרווארד, גלבריית (John Kenneth Galbraith, 1908-2006) כתב בשנת 1977 שהיטלר היה חסיד האידיאות של קיינס. אפילו קיינס עצמו, בהקדמה למהדורה הגרמנית של ספרו בֿ1936, כתב שהתיאוריה שלו אינה מנוגדת לנאציונלֿסוציאליזם.
קיינס פרסם בֿ1926 ספר קטן בשם "סוף הלסה פייר" (The End of Laissez-Faire) ובו טען, שהסתיימה תקופת הכלכלה החופשית. קיינס דגל בשמירה על השיטה הקפיטליסטית עלֿידי מעורבות רבה של הממשלות בכלכלה. מעורבות הכוללת עידוד הצריכה באמצעות הוצאה ממשלתית גבוהה, עבודות ציבוריות, תקציב גירעוני, תמריצים, רגולציות וסובסידיות ונכונות לאינפלציה מסוימת. קיינס כתב שבניית הפירמידות בעת העתיקה והקתדרלות בימי הביניים היו פעולות כלכליות נכונות וחיוניות.
השפל הגדול של 1929 גרם לפופולאריות של תורת קיינס באירופה ובארצות הברית, והממשלות ניהלו את הכלכלה לאורה עד לחלקהּ האחרון של המאה העשרים.
לא רק הנאצים ניהלו כלכלה קיינסנית. תורתו מתאימה ואהובה על פוליטיקאים ואינטלקטואלים המעדיפים כלכלה שאינה תלויה בצרכן האנונימי אלא בממשלה, בביורוקרטים ובאקדמאים.
ניתן גם להטיל ספק ב"סיפור ההצלחה" של הכלכלה הנאצית.
שנת 1934 הייתה שנת יציאה מהמשבר העולמי וההישגים הגרמניים לא היו יוצאיֿדופן. הצמיחה האמתית הייתה נמוכה מהצמיחה בבריטניה. רוב הגידול של הייצור הגרמני היה חזרה למצב שמלפני המשבר. השכר הריאלי וצריכת המזון של הפועלים היו נמוכים בֿ1939 מאשר בשנת 1929. הצריכה לנפש בשנת 1938 הייתה גבוהה רק בארבעה אחוזים מאשר בשנת 1928, כאשר רק המעבר לתעסוקה מלאה היה צריך לגרום לעלייה גדולה יותר. חלק מחיסול האבטלה היה תוצאה של הגדלת הצבא ממאה אלף מגויסים בשנת 1933 למיליון וארבעֿ מאות אלף בשנת 1939.
הגירעון השנתי של הממשלה צמח מֿ2 מיליארד רייכסמארק בשנת 1928 לֿ15 מיליארד בשנת 1939. ההוצאות השנתיות של המדינה בשנת 1934 עלו בחמישים אחוזים על הכנסותיה. בשנת 1936 עם תחילת "תכנית ארבע השנים" קפצו הוצאות הממשלה עד לשמונים ושישה אחוזים מעל להכנסות.
ההחלטה האידיאולוגית על אוטרקיה הייתה מנוגדת ליעילות כלכלית והסבה נזק. הרבה יותר זול לייבא נפט מאשר לייצר דלק סינתטי מפחם.
למרות כל המאמצים עדיין ייבאה גרמניה בשנת 1939 שליש מחומרי הגלם לתעשייה וגם חמישהֿ עשר אחוזים מהמזון. מימון הייבוא היה קשה, כי לא היה ניתן להסיר את המגבלות על הסחר, והתעשייה הגרמנית שצמחה באוטרקיה התקשתה להתחרות בשוק העולמי. תכניות החימוש דרשו יותר ויותר חומרי גלם וחלום האוטרקיה הוחלף בתכניות דחופות לכיבושים עצומים וליצירת "מרחב מחיה" במזרח אירופה ובמרכזה.
בין השנים 1933-1939 גדל החוב הלאומי פי שלושה, עד שלא הייתה יותר היכולת להאיץ את גידולו. מאזן מסחרי שלילי הביא לחוסר יכולת לייבא חומרי גלם לתעשייה ומזון לאוכלוסייה. טים מאסון (Tim Mason, 1940-1990), היסטוריון בריטי שחקר את כלכלת גרמניה הנאצית, הגיע למסקנה שפתיחת המלחמה בשנת 1939 הייתה התוצאה והפתרון היחיד למשבר כלכלי עמוק שהיה צפוי. השתלטות מהירה על מזרח אירופה כמקור למזון, לחומרי גלם ולכוח אדם הייתה הפתרון היחיד.
במידה של ציניות אפשר להגיד שגם זו השפעתו של קיינס. כשהציג קיינס את תכניתו ליציאה מהמשבר באמצעות תקציב גירעוני גדול, הוא נשאל: "מה עם התכנון לטווח ארוך?". קיינס השיב: "בטווח ארוך כולנו מתים."
"הנס הגרמני" של הצמיחה והשיקום המהירים בגרמניה המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות כלכלה חופשית – היה מרשים פי כמה מ"הנס" של הכלכלה הנאצית.
התשתית הפיזית של גרמניה לא נפגעה במלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם השנייה נהרסו כל התשתיות הגרמניות עד היסוד, מיליוני גרמנים נהרגו, מיליונים רבים גורשו מהמזרח והפכו לפליטים חסריֿכול, מגרמניה נקרעו השטחים שסופחו לפולניה ולרוסיה וכל מזרח גרמניה הייתה תחת כיבוש סובייטי.
למרות כל אלה הכלכלה החופשית בהנהגת לודוויג ארהארד (Ludwig Erhard, 1897-1963), שר הכלכלה הראשון בגרמניה המערבית, הביאה במהירות מדהימה לשיקום מלא ולצמיחה מהירה ויציבה. רמת החיים עלתה במהירות ותוך שנים ספורות נעשתה גרמניה המערבית למעצמה הכלכלית הראשונה באירופה.
בניגוד למקובל "הנס הגרמני" לא היה תוצאה של "תכנית מרשל" שבמסגרתה קיבלה גרמניה הלוואה של 4.1 מיליארד דולר. שהרי שלטונות הכיבוש הטילו עליה תשלום שנתי של 4.2 מיליארד דולר עבור החזקת הצבאות, וזאת בנוסף לתשלומי פיצויים אחרים.
בכלכלה הנאצית באו לביטוי בצורה קיצונית ביותר כל המאפיינים של הכלכלה המתוכננת: אטאטיזם ומדינה טוטליטרית; שאיפה לאוטרקיה; למלחמה, לצבא ולכלכלת מלחמה; עליונות הפוליטיקה והאידיאולוגיה על הכלכלה והתמקדות כל התכנון הכלכלי במטרה אחת.
לא ניתן לבצע תכנון צנטרליסטי ללא כפייה והכתבה של שכר, מחירים, השקעות, ייבוא וייצוא, רמת חיים, החלטות כלכליות ולבסוף גם החלטות אישיות ואורחֿחיים. כוח כפייה כה גדול יש רק למדינה הטוטליטרית.
כלכלה מתוכננת נוטה תמיד לאוטרקיה או לפחות לחומות מכס גבוהות.
ייצוא וייבוא מחייבים התחשבות בכלכלת מדינות אחרות ובתנאי הסחר העולמיים, דבר שמגביל את יכולת התכנון והשליטה של הממשלה בכלכלת המדינה. זאת גם הסיבה להתנגדותם של חסידי התכנון לגלובליזציה במאה העשרים ואחת.
הרייך השלישי התקיים שתיםֿעשרה שנים, מחציתן בהכנות נמרצות למלחמה ומחציתן במלחמת עולם. כלכלה מתוכננת נולדת לרוב במלחמה או בהכנה למלחמה ולמצור. המלחמה מחייבת התעלמות מכל שיקול של רווח והפסד ויעילות כלכלית, וריכוז כפוי ואכזרי של כל המשאבים למטרה אחת של הישרדות וניצחון.

ניתן לרכוש את הספר "להפריט", בחנות הספרים המקוונת כאן (בדסקטופ).