ביום חמישי שעבר התראיינתי ברדיו תל אביב, בתכנית "שוק חופשי" עם רועי כ"ץ על הנושא הבוער של השבוע – מחאת החקלאים – ואף פורסם סקר לבחינת עמדות העונים (סקר התנועה הליברלית בנושא שוק המזון ).
מאז פורסמה הרפורמה המוצעת בחקלאות נכנסה מכונת התעמולה של העסקנים החקלאיים בישראל להילוך גבוה במטרה למנוע את הרפורמה שנדרשת בשוק.
העיקרון של הרפורמות העומדות על הפרק הינו לנתק את אחיזת החנק של הממסד החקלאי על היכולת לייבא מוצרי חקלאות לישראל ואף על חלוקת מכסות ייצור (בתחומי הביצים והחלב) וייקור המזון דרך יצירת מחסור ומניעת תחרות. הסבסוד שמדינת ישראל תקבע יועבר ישירות לחקלאים ולא דרך ייקור כל מוצרי המזון בישראל ומניעת ייבוא, ייצור ושיווק חופשים.
מי שיאבד את מעמדו ברפורמה הם העסקנים, והם אלו שהקמפיין הנוכחי משרת.
להלן הרחבה בנושא הטענות המרכזיות הנטענות: טענת "הביטחון התזונתי", "פערי התיווך" ו"איכות ירודה של מוצרי ייבוא".
מעל: פוסט של יאיא פינק המדגים את הטענות המרכזיות של עסקני החקלאות
טענת הביטחון התזונתי
טענה זאת מנסה לעורר את התחושה של מצור שעלול לגרום לרעב ומחסור במזון אם לא נגדל את המזון אותו אנו צורכים בעצמנו.
הבעיה העיקרית של טענה זאת היא בכך שאין לה על מה להסתמך. במכתב שכתב שלמה בן אליהו, מנכ"ל משרד החקלאות במאי 2020 למועצה הלאומית לכלכלה ו"צוות בחינת החקלאות בישראל" מזהה בן אליהו את טענות "השדולה החקלאית" ביחס לביטחון התזונתי ומפריך אותן; לישראל לא היה מעולם, אין כיום, ולא יהיה ביטחון מזון ללא הסתמכות על ייבוא. הביטחון שלנו מבוסס על מסחר חופשי ככל האפשר. (כמו שקיים במדינות רבות במדינות רבות באירופה, וגם בסין ורוסיה).
מעל: מכתבו של שלמה בן-אליהו למועצה הלאומית לכלכלה
מוצר המזון הבסיסי ביותר, הלחם, מבוסס על חיטה שכ-90% ממנה מיובא. גם אם היינו רוצים להבטיח "ביטחון תזונתי" ביכולת לספק את תצרוכת הלחם עצמאית לא היינו יכולים – אין מספיק שטח בישראל לגידול כל החיטה הזאת (כמעט כל שטח המדינה).
אין דרך לספק את תצרוכת בשר הבקר על ידי גידול מקומי. בישראל מגודלת רק 17% מתוצרת בשר הבקר הנצרכת בה, כיוון שאין שטחים מספיקים לגידול כמויות בקר ואלו לא צפויים לגדול (בניגוד לאוכלוסייה הגדלה). 85% מהדגים הנאכלים בישראל הם מיובאים.
הבסיס לכל משק החי הוא המספוא והגרעינים. אלו משמשים מזון לבעלי החיים במשק החקלאי וכל הכמות הנצרכת על ידי המשקים מקורה בייבוא. אם לא יהיה יבוא לא יהיו ביצים, עופות, דגים וחלב..
אפשר גם להזכיר שאנו לא מגדלים אורז, קפה, תה סוכר קקאו ועוד…
על כל אלו נוסף כי הציוד החקלאי, טרקטורים, חלקי חילוף והדלק להפעילם מיובאים… ולקינוח גם העובדים.
בנוסף, על מנת לאפשר לחקלאי ישראל לייצא לעולם תוצרת חקלאית חייבת גם לאפשר לעולם לשווק בישראל. ערוצי סחר אלו מוסדרים בהסכמים הדורשים פתיחת המשק לייבוא במקביל לקבלת אפשרות לייצוא. ברור שאם נתמחה בגידולים, שירותים ומוצרים שאנו טובים במיוחד בהם, נרוויח. כך יקבלו אזרחי ישראל את התוצרת הטובה ביותר מכל העולם ויצרני ישראל יקבלו את המחיר הטוב בעולם.
טענת "פערי התיווך"
מעל: מאמר בדהמרקר המטיל את האחריות ליוקר המחייה על "המשווקים ורשתות השיווק"
הטענה השנייה המושמעת תכופות היא האשמת רשתות השיווק ושרשרת השיווק ביצירת "פערי תיווך".
טענה זאת נועדה להסיט את הכעס של אזרחי ישראל שמגלים עם התפתחות מודעותם הכלכלית כי מוצרים ושירותים שהמדינה חסמה או מנעה את המסחר החופשי בהם נוטים להתייקר תוך ירידת איכות.
התופעה נחקרה רבות והיא מוכרת, לאורך זמן מוצרים בשוק שנפתח לייבוא הופכים להיות זמינים, זולים יותר ואיכותיים יותר.
שני הגרפים הבאים מדו"חות מכון טאוב מדגימים זאת היטב:
בשנת 2014 נבחנה הטענה על ידי השוואה בינלאומית של "פערי התיווך" על ידי מרכז המחקר בכנסת. המסקנה של הבדיקה הפריכה את טענות השדולה החקלאית. הבדיקה גילתה "כי מכל האומדנים שנאספו פער השיווק בישראל נמוך בדרך כלל".
מעל: נייר עמדה בנושא פערי תיווך בהשוואה בינלאומית מרכז המחקר בכנסת 2014
ב29 ביולי 2021, פורסם דו"ח של רשות התחרות שבדק את נושא "פערי התיווך", על פי הדו"ח: "עליית מחירי הפירות והירקות בשנים אלו אינה נובעת מהגדלת שיעור הרווח על ידי הקמעונאים או סיטונאים", ונרשם בו גם כי "הפער הממוצע בין מחיר הקנייה למחיר המכירה של ירקות ופירות אצל הרשתות הנבחרות ירד במעט בשנת 2018 בהשוואה ל-2017".
אין בסיס לטענות "פער התיווך", אך גם אם היה בסיס כלשהו והיה מתקיים "פער תיווך" גדול בתחום מסוים, הרי זה בדיוק המקום שבו יוזמה בשוק חופשי יכולה לבוא לידי ביטוי מועיל: על ידי גילוי הדרך לעשות משהו מורכב ויקר זול ופשוט יותר.
כאשר מדינת ישראל אינה מניחה מכשולים בפני היזמים צומחת "אומת הסטארטאפ" – כאשר היא מניחה מכשולים צומחת "אומת השדולות".
טענת האיכות
לכאורה, המועצות החקלאיות ומשטר המכסות הם הערובה לאיכות התוצרת החקלאית. האמנם?
אחד התחומים המפוקחים ביותר בחקלאות הוא ענף הביצים בלול. מועצת הלול קובעת כמה תרנגולות מטילות יורשה כל מגדל להחזיק וכמה ביצים יורשה לשווק.
תחת משטר זה הושמד הלול האיכותי ביותר בישראל של החקלאי רפי דיין שהקים לול חופש קטן ובו כ-500 מטילות. נאסר עליו לשווק את תוצרתו ופקחי משרד החקלאות הגיעו במפתיע להשמיד את העופות.
מנגד כ-30% מבעלי המכסות מנהלים "לולי זבל" הנגועים בסלמונלה ובמחלות נוספות.
מעל: הוויכוח על "לולי הזבל" באתר "כנס מדיה".
מעבר לאיכות הירודה, הניהול המרכזי שמכוון בעיקר לשמירת מחיר גבוה ויציב לטובת החקלאים מונע גמישות בהשלמת חוסרים בייבוא. זאת סיבה שבכל חג או אירוע הדורש הערכות לכמויות מזון גדולות יותר נוצרים חוסרים במוצרי מזון בסיסיים (חלב, חמאה, ביצים, בשר).
סיכום:
אין, לא היה ולא יהיה "ביטחון תזונתי" בישראל – הביטחון האמיתי שלנו נובע מפתיחת ערוצי מסחר מגוונים והיכולת לייבא כל מה שבמחסור ממגוון ספקים בכל העולם.
לא קיימת בעיה של פערי תיווך אלא בעיה של חוסר חופש להתחרות ולהצליח בשוק חופשי – פתיחת השוק תעלה זמינות ואיכות ותוריד מחירים.
והאיכות, כאשר היא קיימת לא מתוגמלת ולא יכולה לצמוח ולגדול ברמה בינלאומית – בעוד שהבינוניות והעסקנות שולטות ופוגעות באיכות ובמחיר שיכולנו ליהנות מהם.
ראיון ברדיו תל אביב:
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.