נאום לאדריכלים מאת איין ראנד

אחד מכתביה הלא מפורסמים של איין ראנד נמצא בין דפי הפורום האובייקטיביסטי, לראשונה אנו מפרסמים אותו בעברית.

איין ראנד נתנה הרצאה זאת לקבוצה של אדריכלים זמן קצר לאחר פרסום ספרה "כמעיין המתגבר" (בין השנים  1943-44) והוא פורסם בדצמבר 1985 ב-The Objectivist Forum . התרגום מתפרסם לראשונה בעברית באישור עורך ה"פורום האובייקטיביסטי", ד"ר בינסוונגר המנהל עד היום את פורום הדיון האובייקטיביסטי HBL.

אני, בדומה לאדריכלים מסוימים, איני יודעת דבר על אדריכלות. אבל כמו רוב האדריכלים, אני אוהבת אדריכלות. לכן אני חשה כבוד גדול על שהתבקשתי להגיע לכאן היום. וגם תחושה עמוקה של הוקרת תודה. זאת ההכרה הגדולה ביותר שסופרת יכולה לזכות בה מחברי מקצוע שעליו היא משקיפה מהצד, במעט קנאה ובהערכה רבה.

לפני זמן לא רב, אישה שמעולם לא פגשתי טלפנה למוציאים לאור שלי וסיפרה להם שהיא אהבה את ספרי, ואמרה כי היא בטוחה שהייתי מאוהבת באדריכל. אני חייבת לומר, למרבה הצער, שמעולם לא זכיתי להזדמנות הזאת; אך האמת היא שאני אכן מאוהבת במקצוע. כאשר התחלתי בכתיבת הספר לא יכולתי לשמוע את המלה "אדריכל" בלי לחוש תחושה של הערכה עמוקה. מעולם לא נפטרתי מתחושה זאת. והיא תלווה אותי תמיד. עבורי, כל אדריכל, מטבע מקצועו, הוא הווארד רוארק. או ראוי שיהיה. אני אומרת זאת למרות הדרך שבה אני מתארת חלק מהאדריכלים בספרי.

שמעתי שנאמר עליי כי הייתי לא ידידותית כלפי המקצוע בכללו, כי רבים מהאדריכלים שתיארתי הם מושחתים. אני רוצה לומר שזאת איננה הערכתי ביחס למקצוע האדריכלות, אלא ביחס לאנושות באופן כללי. אם, בסיפור שלי, יש הווארד רוארק אחד לעומת תריסר פיטר קיטינגים, הרי שזהו אחוז גבוה יותר של אנשי מעלה מכפי שאני מייחסת לאנושות. הייתי רומנטית ואופטימיסטית. בחיים האמיתיים, יש כנראה הווארד רוארק אחד לעומת מיליון אנשי יד שנייה. אבל ישנם רוארקים רבים יותר באדריכלות מאשר בכל תחום אחר, משום שאדריכלות, כפי שאמרה אחת הדמויות שלי, " היא הפעולה הגדולה ביותר בין פעולות האדם".

אלו מכם שקראו את "כמעיין המתגבר" יבינו אותי כשאומר שהוא כלל אינו ספר על אדריכלות. הוא לא עוסק במבנה של בניינים אלא במבנה האדם. במה שגורם לאדם לעמוד זקוף או ליפול. בקורות ובתמוכות של רוח האדם, ובמסדים הנרקבים והיסודות הרעועים. זהו סיפורו של האינדיבידואל שניצב מול הקולקטיב. זהו סיפור של האני (האגו) שמכבד את עצמו ומקיים את עצמו אל מול השחיתות הנבזית של האלטרואיזם.  אם יש בליבכם ספק ביחס לגישתי למקצוע האדריכלות, אנא קבלו – כהוקרה הגדולה ביותר שאוכל להעניק לכם – את העובדה שאני רואה את האינדיבידואליזם כמטרה המקודשת היחידה על פני האדמה ושיצרתי את הגיבור של מטרה זאת בדמותו של אדריכל.

אם תשאלו אותי מדוע בחרתי באדריכלות כרקע לסיפורי, תשובתי תעורר כנראה ברבים מכם התנגדויות וויכוחים: אדריכלות היא האינדיבידואליסטית ביותר בין כל המקצועות,  והיא המקצוע שאפשרי רק לאינדיבידואלים חופשיים בחברה חופשית. אגב, אני משתמשת במילים בדיוק באופן שבו אתם משתמשים בסרגל חישוב. כאשר אני אומרת חופשית, אני מתכוונת חופשית. אני לא מתכוונת לארבעת החירויות. בחרתי באדריכלות משום שתפיסה של מבנה עומדת ביסוד היכולת היצירתית של האדם, היא היסוד של כל הישג אנושי, יהיה זה בניין, כתיבה או מחשבה – ותפיסה של מבנה אינה אפשרית ללא מחשבה – ומחשבה היא תכונה של האינדיבידואל. נסו לתכנן בניין באופן קולקטיבי – על ידי הצבעת הרוב.

אמרתי שאעורר בכם כנראה התנגדות, משום שאני ערה לכך שאדריכלים רבים מחזיקים באמונות קולקטיביסטיות, בצורה זאת או אחרת. רבים מאשרים ונותנים את הסכמתם לדיור ממשלתי או לתכנון קהילתי או לערים מתוכננות או לתקצובים או לצורות אחרות של שעבוד. אני לא אומרת זאת כגינוי ביחס למקצוע. כל העולם נגוע באותו רעל. אם נראה כיצד כל  קבוצה של אנשים מנהלת כיום תחרות מול קבוצות אחרות על ביצוע התאבדות טובה יותר ומהירה יותר, לא נוכל לומר שהאדריכלים אשמים בכך יותר מאחרים.

אבל אדריכלים, לעומת כל שאר האנשים, צריכים להיות השומרים של החירות האנושית. וזה הדבר שחשוב לי ביותר לומר לכם, מאחר שהענקתם לי בנדיבות כה רבה את ההזדמנות להשמיע את דבריי: יש קשר ישיר בין אדריכלות וחירות. שימו לב שכל התקדמות באדריכלות התרחשה בזמן שבו חלה התקדמות אל עבר חירות האדם. החירות האינדיבידואלית של האדם. לא קיימת חירות אחרת. שימו לב שהאסכולות הגדולות של האדריכלות נולדו בתקופות הגדולות של האינדיבידואליזם. אני מדברת על האדריכלות כאמנות מבנית – לא כעל תחום הבנייה.

הביטו אל העבר לרגע. יוון עשתה את הצעד הראשון לקראת תפיסת האדם כאינדיבידואל: היא העניקה לנו את המושג של מחשבה מופשטת. יוון גם שכללה את שיטת הבנייה הראשונה:  עמודים וקורות.[1] רומא עשתה את הצעד הבא: מושג החוק והמושג של האדם כאזרח אינדיבידואלי בעל זכויות שמעוגנות בחוק. רומא תרמה תרומה מבנית עצומה: הקשת. החברה בימי הביניים הייתה מעמדית, קולקטיביסטית. אבל הנצרות הביאה לתפיסה שנפש האדם היא קדושה, שהיא לא ניתנת לשינוי, שהיא אינדיבידואלית, ואין זה מקרי שהאדריכלות הגדולה של ימי הביניים הייתה אדריכלות דתית, שהעניקה לנו הישג מבני גדול: תמוכות תלויות.[2] לאחר מכן – דבר לא התחדש במשך כחמש מאות שנה. אין צורך לציין שהאדריכלות של הרנסאנס לא הייתה אסכולה מבנית ושהיא לא תרמה חידושים לאמנות הבנייה.

מתי הגיע השלב הבא? מתי בפעם הראשונה בהיסטוריה נוסדה מדינה שהיא המדינה של האינדיבידואל, מדינה שמבוססת על זכויות אדם שלא ניתנות להעברה, מדינה שהמבנה הפוליטי שלה נועד להגן על הפרט מפני הקולקטיב. האם זה מקרי שהמייסדים הגדולים של מדינה זאת היו אדריכלים? ג'פרסון היה אדריכל מקצועי ורוב האחרים פעלו בתחום הבנייה גם הם. והייתה זאת ארצות הברית שהעניקה לעולם את שיטת הבנייה הבאה, הגדולה ביותר: גורדי השחקים, קונסטרוקציית הפלדה, והנס המרהיב של האדריכלות המודרנית.

הביטו על צידה השני של התמונה. מה תרמו בעלי הגישה הקולקטיביסטית לתחום הבנייה? עיטורים מאוד יפים, מחיצות נייר, ופסלי בודהה שמנים – אך האם אתם רואים חידוש מבני כלשהו? האם לאדריכלות הרוסית נודעת איזו חשיבות ייחודית? ראו את התוצר המושלם של חברת העבדים הקולקטיביסטית – הפירמידה. זה כל מה שקולקטיב יכול לייצר: מסה חסרת ייחודיות, גוש ענק. רק אנשים חופשיים יכולים לבנות. רק חברה חופשית יכולה ליצור אדריכלות גדולה ומידת הגדולה שלה נמצאת ביחס ישר למידת חירות הפרט.

איני יכולה שלא לציין דוגמה נוספת שמציגה את העניין באופן כה ברור. בניין האמפייר סטייט נבנה במשך שמונה עשר חודשים. מאה ושתים קומות בשנה וחצי. אבל הקולקטיב הענק והמופלא של רוסיה הסובייטית החליט ללמד את הקפיטליסטים הבזבזניים כיצד לעשות דברים. רוסיה הסובייטית ניסתה להביס את האמפייר סטייט. הם ניסו לבנות את גורד השחקים הגבוה בעולם: ארמון הסובייטים. הארמון הזה תוכנן ודובר עליו כשעזבתי את רוסיה – בשנת 1926. בשנה שעברה הופיעה ידיעה קטנה בעיתונים – על כך שרוסיה הקריבה את ארמון הסובייטים ופירקה את שלד הפלדה שלו לצרכי ביטחון. המבנה היה בן שלוש קומות. שלוש קומות בשש עשרה שנים. הרי לכם מפעל קולקטיבי מתוכנן בפעולה.

ואין זה מקרי שכעת, כאשר הקולקטיביזם חונק למוות באיטיות את הארץ הזאת, המקצוע הראשון שנעצר ונחנק הוא – שלכם. המקצוע הראשון שמרוסן ומושלך לחסדי הבירוקרטים הוא המקצוע שתמיד שימש כמדד החירות. אני מניחה שאינכם יכולים לומר זאת. אני אומר זאת עבורכם. אני אזעק זאת, גם אם תבקשו להתנגד לי. אינני אדריכלית, אך אני חשה מועקה גדולה, חוסר אונים וכעס כאשר אני חושבת על כך שאינכם רשאים עוד לבנות, שאינכם יכולים לעבוד אצל מעסיקים פרטיים, שעליכם להשיג עבודה רק בחסדה של המדינה או לפי גחמתה – אם אתם רוצים בכלל לעבוד. אינני אלטרואיסטית וזה אינו אלטרואיזם מצדי. אני יודעת שכאשר אתם נפגעים, כולנו עתידים להיפגע.

כולנו נפגעים על ידי הבלבול שלנו, על ידי עיוות של ערכים, שאנו עצמנו גורמים לו, שלבסוף משיג/מכשיל אותנו. אנחנו מתוכנתים לאבד את עצמנו לדעת על ידי האלטרואיזם, שמנטרל את היכולת שלנו להיאבק בו או להגן על עצמנו מפניו. כאשר אנו עומדים על זכויותינו או נאבקים למען מקצוענו, אומרים לנו שזאת אנוכיות. אנו חשים אשמים ומובסים. זה נעשה בשלבים. בתחילה זה היה אנוכי לאהוב את עצמך, אבל טוב לאהוב את משפחתך. אחר כך, זה היה אנוכי לאהוב את משפחתך, אבל טוב לאהוב את ארצך. כעת אומרים לנו שאפילו לאהוב את ארצך זאת אנוכיות. עלינו לאהוב את העולם כולו. אלסוורת טוהי השלים את מלאכתו.

בכל הבלבול הנורא של ימינו, קיימת רק סוגיה אמיתית אחת. יש רק בעיה יסודית פשוטה אחת כיום בעולם: אינדיבידואליזם או קולקטיביזם. האם האדם הוא ישות עצמאית בעלת זכויות שלא ניתנות להעברה, שאחת מהן היא הזכות להתקיים כרצונו ולמען עצמו? או שמא הוא רק גרגיר חול במדבר קולקטיבי, שתכליתו הבלעדית היא לשרת את גרגרי החול האחרים? זאת השאלה היחידה שעליה עלינו לענות. זהו הדבר שעלינו להכריע בו. הווארד רוארק או אלסוורת טוהי.

אלסוורת טוהי אינו צבוע שמסתתר תחת כסות האלטרואיזם. הוא האלטרואיסט העקבי, המושלם, האמיתי. הוא הצורה היחידה שיכול ללבוש האלטרואיזם. כל מה שהוא מטיף לו בסיפור שלי הם דברים שמטיפים לנו מדי יום. התוצאות שהוא חוזה ניכרות סביבנו. העולם מתפרק לחתיכות. ועדיין לא מצאנו את האומץ להסכים עם רוארק שהקללה של העולם אינה אנוכיות, אלא דווקא העדר עצמיות; שהעולם כלה באורגיה של הקרבה עצמית.

אנשים רבים שאלו אותי מי היו המודלים לדמויות שלי. אני יכולה להבטיחכם בכנות שלא העתקתי אף אדם אמיתי.  בודדתי עקרונות מסוימים, דרגות וואריאציות שונות של אגו חולה, של מה שאני מכנה "איש יד-שנייה," ובניתי את הדמויות שלי בהתאמה. אם הם מזכירים לכם אדם אמיתי כלשהו, אין זאת אלא משום שזיהיתי את העקרונות האמיתיים. מעולם לא שמעתי על הארכיטקטים שאנשים טענו שהם מזהים בספרי.

נשאלתי: מיהו הווארד רוארק? למעשה – אף אחד. באופן פוטנציאלי – כל אחד מאיתנו. לא כולנו יכולים להיות גאונים, אבל לא רמת היכולת היא החשובה כאן. הטבע של היכולת הוא החשוב. רמת העצמאות הרוחנית שלנו. כולנו חופשיים לבחור אם לשאוף להיות רוארק או לא.

כאשר נלמד לזהות את משמעותו של האלטרואיזם– רוע מוחלט, לא אידאל נאצל; כאשר נלמד למקם את דאגתנו העיקרית בעצמנו – לא באחרים; כאשר נסרב להפעיל כוח – כל פעולות הממשלה הן כוחניות – כדי לכפות את רצונותינו על אחרים; כאשר נסרב להיכנע לכל צורה של כפייה בשם כל סוג של אידאל שהוא; כאשר "אוקי" או "קולי"[1] לא יהיו האידאל שלנו אלא הווארד רוארק – ארצנו תהא שוב מה שהייתה פעם. וארצנו – שעדיין פועלים בה האדריכלים הגדולים ביותר – תשוב ותייצר את האדריכלות הגדולה ביותר.

לשם כך, אם תבינו אותי בדיוק, כתרומה שלי, כתשורה הצנועה ביותר שלי לכם – כתבתי את כמעיין המתגבר. תודה לכם.

 

מראי מקומות:

[1] שיטת הבנייה העתיקה (Post and lintel) בה מרכיבים חזקים אופקיים מוחזקים על ידי מרכיבים חזקים אנכיים.

[2] במקור Flying buttress הן תמוכות וקשתות תלויות.

[3] במקור "Okie" ו-"coolie" מתייחס לטיפוסים מהרומן של סטיינבק "ענבי זעם" תיאור בלשון סלנג, דמות שמוצאה מאוקלאומה או עובד דחק סיני, דמויות מעוררות רחמים בהיותם קורבנות הסובלים ממצבם.