על חשיבותן של נעליים – סיפור היסטורי

מאת צבי לב
פורסם במקור בפייסבוק

מנהיג, מסבירים לנו, צריך להיות קודם כל איש של תקשורת, של פשרות, של התבטאויות תקינות פוליטית ושל עבודת צוות. זה מן הסתם נכון כמעט תמיד. אבל ישנם המקרים האלה, בהם מה שנדרש הוא דווקא איזה עקשן, איזה "משוגע" נחוש בדעתו.

ברלין המערבית של 1948 לא הייתה מקום שרצית להגיע אליו. שניים וחצי מיליון פליטים בעיר שכמעט כל המבנים והתשתיות בה חרבו. לאף אחד גם לא באמת אכפת – גורל הגרמנים ששרדו לא מעניין במיוחד את המערב, מסיבות מובנות.
המובלעת המערבית של העיר מוקפת בצבא רוסי גדול פי 60 מהכוח המערבי.
"כל מה שהרוסים זקוקים לו כדי להגיע לאוקיינוס האטלנטי הן נעליים" היא האמרה הרווחת
סטאלין מחליט, בהערכת מצב חכמה, שאין למערב הרצון והכוח לשמור על מערב ברלין חופשית. הוא מורה לסגור את ערוץ הרכבות לברלין, מספיק זמן לפני החורף כדי לתת לכולם זמן להתעשת ולסגת בצורה מכובדת. ברלין צריכה פחם אפילו יותר משהיא צריכה אוכל – בלי פחם אין חימום, ואיש לא ישרוד.

יש רק בעיה אחת – המושל הצבאי של הסקטור האמריקני בברלין – לוסיוס קליי. לוסיוס קליי הוא אדם אומלל – בחור מבריק וחרוץ שגדל על ברכי המסלול הצבאי וחלם כמו כל הקצינים להוביל דיביזיה באיזה קרב עקוב מדם ומלא תהילה. דבר מזה לא קרה – את כל מלחמת העולם השניה העביר בתור רס"ר האפסנאות הבכיר של העורף האמריקאי – בריבים עם מנהלי בתי חרושת לשפתונים שצריכים לעבור לייצור מחסניות, וסגירת מוסדות בילוי שמזיקים לתפוקת העובדים.
סוג העבודות עם סקס אפיל של מנהל המכס.
לוסיוס עושה עבודה נהדרת, אגב – הוא איש של פרטים, של התמדה ושל תיכנון מוקפד ויש לו כשרון טבעי ללוגיסטיקה שגם מתנגדיו מורידים בפניו את הכובע.
בסוף המלחמה רוזוולט שולח את קליי לנהל את הרובע החרב והלא מעניין בברלין בזמן שהתהילה היא בסיום המלחמה עם יפן – קליי שבור נפשית.
ואז מגיע סטאלין ויוצר מצב של אין ברירה – מלחמה עם רוסיה לא באה בחשבון, וברלין לא ממש חשובה לעם האמריקאי, פרט לכך שזו תהיה כניעה מביכה ומשפילה לכוחנות סובייטית. הדבר ההגיוני הוא לסגת בשקט, לשחק את המשחק, לא לעשות גלים.
אבל קליי מחליט, על דעת עצמו ולפני שהוא מתייעץ עם הנשיא טרומן, לנסות ולייצר רכבת אוירית – אוסף בלתי נגמר של טיסות שיעקפו את המצור הרוסי ויספקו את הנדרש לברלין.
כישוריו הלוגיסטיים ועקשנות הפרד של קליי הם מה שמאפשר לנס הבלתי אפשרי הזה להמשך 11 חודש, כולל חורף ערפילי במיוחד (היו ימים שמתוך 42 טיסות לברלין רק אחת זכתה לנחות) והטרדות בלתי פוסקות של הרוסים בירי נ"מ ומטוסים שעוברים במרחק התנגשות מהטייסים האמריקניים.
הרבה פתרונות הומצאו ונוסו שם לראשונה: ציוד כבד שנדרש להרחבת השדה הוטס בחלקים והורכב מחדש בתהליך שהיה הראשון מסוגו בעולם.
בשיאה של הרכבת האווירית נחתו מטוסים בטמפלהוף כל 4 דקות במשך כל שעה משעות היממה. כמות המטען שהוכנס מדי יום *עלתה* על זו שהרכבות היו מביאות לפני תחילת המצור.
בסופו של דבר הרוסים נסוגים, וימים בודדים אחרי כן, לפני 68 שנים בדיוק, קליי מודיע שהוא עוזב את התפקיד – משימתו הושלמה.
בדיעבד, ברלין הייתה החזית החשובה ביותר במלחמה הקרה – בזכות הסמיכות למזרח ברלין הפער הגדול בין החיים במערב ובמזרח היה הכי בולט ומוחשי שם. כל שקרי התעמולה והרדיו לא יכלו לעמוד בפני מה שראו המזרח ברלינאים מבעד לחלון ומה ששמעו מקרובי משפחה ושכנים לשעבר.
40 שנה אחרי הנצחון של המשוגע קליי, נפלה חומת ברלין במה שנחשב הגורם המרכזי לקריסה הסופית של ברית המועצות. אזרחים של הגוש הסובייטי יכלו לפתע ללכת כמה מטרים ולהגיע לאירופה המערבית, ומשם עד לאוקיינוס האטלנטי.
כל מה שהם היו זקוקים לו, הן נעליים.

1