לפניכם המאמר הראשון של איין ראנד אותו פרסמה בינואר בשנת 1962 כמבוא לכתב העת החדש שלה: "The Objectivist Newsletter". "בחר את הנושאים שלך", במאמר ראנד בחרה להבדיל בין תנועת האובייקטיביזם לבין תנועות פוליטיות מוכרות יותר. המאמר מפורסם ברשות. המאמר פורסם לאחרונה בדו"ח השנתי של מכון איין ראנד בארה"ב תרגום: אגם קדם-לוי.
אובייקטיביזם היא תנועה פילוסופית. מכיוון שהפוליטיקה היא ענף של הפילוסופיה, תפיסת האובייקטיביזם מקדמת עקרונות פוליטיים מסוימים – ליתר דיוק, את עקרונות הקפיטליזם נוסח לסה-פר – זאת כיוון שאותם עקרונות הם ההשלכות והיישום המעשי של העקרונות הפילוסופיים הבסיסיים של האובייקטיביזם. תנועת האובייקטיביזם לא רואה בפוליטיקה מטרה עיקרית או יעד בפני עצמו, כלומר: יעד שניתן להשיג ללא הקשר אידאולוגי רחב יותר.
הפוליטיקה מתבססת על שלוש דיסציפלינות פילוסופיות אחרות: מטפיזיקה, אפיסטמולוגיה ואתיקה – על תיאוריות בדבר טבעו של האדם ובדבר הקשר בין האדם לקיום. רק על בסיס כזה ניתן לנסח תיאוריה פוליטית עקבית ולהשיג את מטרותיה במציאות. מנגד, כאשר אנשים אצים להתערב בפוליטיקה ללא בסיס מסוג זה, התוצאה היא שילוב מביך בין חוסר יכולת, חוסר הצלחה, היעדר עקביות ושטחיות – שילוב שאותו רבים מכנים כיום באופן רופף "שמרנות". אובייקטיביסטים אינם "שמרנים". אנחנו רדיקלים למען קפיטליזם, אנחנו נלחמים למען הבסיס הפילוסופי שלא עמד לרשות הקפיטליזם – ושבלעדיו נגזר על הקפיטליזם להיחרב.
שינוי ברעיונותיה הפוליטיים של אומה חייב לבוא אחרי שינוי במגמות התרבותיות שלה. תנועה תרבותית היא תנאי מקדים מחייב לתנועה פוליטית. התרבות בת זמננו נשלטת בידי הפילוסופיה של המיסטיקה (אי-הרציונליות) – האלטרואיזם – והקולקטיביזם. בסיס עליו יכול לצמוח רק אטטיזם. האטטיסטים (מכל הסוגים; קומוניסטים, פשיסטים או דוגלי רווחה) בסך הכל פודים את ההמחאה הזו – בזמן שה-"שמרנים" מתרוצצים בניסיון לרכב על הנחות היסוד של האויב ולהשיג בהיחבא, איכשהו, חירות. זה בלתי אפשרי.
לא אדם יחיד ולא אומה יכולים לנהל מדיניות מעשית מבלי להשתמש בעקרונות בסיסיים שיאחדו אותה, יגדירו את יעדיה וינחו את מסלולה. אחרי שזנחה את עקרונותיה, ארצות הברית החלה לקרטע ללא מטרה בכל מה שקשור לעניינים בינלאומיים. היא אינה מסוגלת עוד ליזום – ולכן היא מסתפקת בתגובות לסוגיות שבוחרת להעלות רוסיה הסובייטית. בדיוק כך, בענייני פנים, ה-"שמרנים" אינם מסוגלים ליזום דבר ומסתפקים בתגובות לסוגיות שבוחרים להעלות האטטיסטים – בדרך זו הם מקבלים את הנחות היסוד של האטטיסטים ומפיצים אותן.
כאשר האטטיסטים טוענים ששיטת העבדות שלהם תוביל לשגשוג חומרי, ה-"שמרנים" נכנעים בלי קרב וקוראים לציבור להקריב את ענייניו "החומריים" על מנת לזכות בחירות – ובכך עוזרים לאטטיסטים (ולחברי קהילתם) להתעלם מהעובדה שרק החירות מאפשרת לאדם להשיג שגשוג חומרי. כאשר האטטיסטים טוענים שחובתנו הראשונה היא לעזור לכל אוכלוסיית העולם – ה-"שמרנים" ממהרים להתווכח האם אסיה, אפריקה או דרום אמריקה צריכות להיות היעד הראשון של נדבות. כאשר האטטיסטים מכריזים שחובתנו הראשונה היא לתמוך בכל אוכלוסיית העולם – ה"שמרנים" מקימים "חיל שלום" שנועד לשלוח אמריקאים צעירים לשרת אומות זרות ללא תשלום (אך במימון כספי המיסים)– ה-"שמרנים" ממהרים להציע "חיל שלום יעיל יותר". כאשר קבוצות אטטיסטיות מסוימות, שמסתמכות ככל הנראה על קריסה מוחלטת של ההערכה העצמית האמריקאית, מעיזות להציע שאמריקה תיכנע למשעבדיה ללא קרב – תחת הסיסמה "Better Red Than Dead" – ה-"שמרנים" ממהרים להכריז שהם מעדיפים לבחור במוות. כך הם עוזרים להפיץ את התפיסה לפיה הבחירה היחידה היא בין קומוניזם לבין השמדה. הם שוכחים שהתשובה היחידה לאולטימטום מהסוג הזה היא: "Better See the Reds Dead".
כאשר תשומת הלב הציבורית מוסחת בידי כותרות חדשות בדבר הגחמה האחרונה של חרושצ'וב או של מנהיג שבטי אחר, בזמן שה-"שמרנים" דוהרים בצייתנות במסילות שהציבו עבורם יריביהם, שתי סוגיות מסוכנות להחריד קמות עלינו – ואנחנו לא דנים בהן, לא מתנגדים להן ולא נלחמים בהן. נדמה שמדובר במהלך כפול שתוכנן בידי האטטיסטים – חלקו האחד נועד להשמיד את החירות האינטלקטואלית וחלקו השני נועד להשמיד את החירות הכלכלית. האמצעי המרכזי להגשמת החלק הראשון הוא רשות התקשורת הפדרלית (FCC), והאמצעי המרכזי להגשמת החלק השני הוא חוקי ההגבלים העסקיים.
כאשר פקיד ממשלתי – מר ניוטון נ. מינואו, יושב ראש ה-FCC – מאיים בציניות על "אותם מעטים שבאמת מאמינים שהעניין הציבורי הוא בסך הכל מה שמעניין את הציבור", העיקרון (והתקדים) שברצונו לבסס כאן הוא ברור: לשיטתו הציבור לא קובע את סדר היום הציבורי – אלא מר מינואו. לשיטתו יש להניח בצד את הצבעת האמון של הציבור, שניתנת באופן חופשי ואינדיבידואלי כחלק מהעדפת תכניות טלוויזיה מסוימות – ולהחליף את אותה הצבעת אמון בהוראות שלו כיושב ראש ה-FCC. לשיטתו תחנות טלוויזיה לא צריכות לפעול לפי רצון הצופים (שאותו מינואו מכנה "גחמות האומה") וגם לא לפי רצון התחנות עצמן – אלא לפי רצונו של מינואו. אם לא יעשו זאת, הן יוענשו באמצעות שלילת רישיונותיהן בעוון עבירות לא מוגדרות ולא מובחנות (משום מה, הסנקציה הזאת לא נחשבת לגחמה).
ניתן לראות בבירור מה יקרה לתעשיית התקשורת כולה (כולל העיתונות) אם התקדים הזה יופעל על אחד מענפי התקשורת – וניתן לצפות שהאינטלקטואלים בארצנו החופשית ירימו את קולם במחאה אדירה שתטאטא את מר מינואו מחוץ לוושינגטון הבירה. אלא שבמקום זאת, רוב התקשורת שיבחה אותו על ה-"תעוזה" שלו – אומץ של ביורוקרט חמוש שמאיים על פרנסתם, רכושם ומקצועם של קורבנות שנשללה מהם הגנתם בידי החוק.
חוקי ההגבלים העסקיים – אסופה של סתירות שאותן בלתי אפשרי לאכוף, שלהן לא ניתן לציית ושאותן אין דרך לשפוט בבית דין – הפעילו במשך עשרות שנים שלטון טרור שקט ומתגבר על אנשי עסקים אמריקניים. אולם החוקים הללו נוצרו בידי "שמרנים" – שמקדשים אותם עד היום – כמונומנט עגמומי להיעדר הפילוסופיה הפוליטית שלהם, להיעדר הידע הכלכלי שלהם ולהיעדר מחויבות לעקרונות כלשהם. לפי חוקי ההגבלים העסקיים, אדם הופך לעבריין ברגע שבו הוא נכנס לעולם העסקים – לא משנה מה יעשה. למשל, אם הוא גובה תעריפים שכמה ביורוקרטים תופסים כגבוהים מדי – הוא עלול לעמוד לדין באשמת ניהול מונופול או "ניסיון מוצלח לכונן מונופול". אם הוא גובה תעריפים נמוכים מאלו של מתחריו – הוא עלול לעמוד לדין באשמת תחרות לא הוגנות" או "הגבלה של המסחר". ואם הוא גובה את אותם התעריפים כמו מתחריו, הוא עלול לעמוד לדין באשמת ניהול קרטל מחירים או קשירת קשר. יש רק הבדל אחד בין הטיפול המשפטי שבו יזכו העבריין ואיש העסקים: זכויותיו של העבריין יישמרו בצורה יותר הדוקה וחסרת משוא פנים מאלו של איש העסקים.
חוסר הצדק המלא והאלים של החוקים הללו נחשף כעת לגמרי: שבעה אנשי עסקים מכובדים (בתיק שכונה "קונספירציית החשמל") נשלחו לכלא אחרי שהורשעו בהפרת חוק – שאותו לא יכלו להימנע מלהפר מבלי להפר כמה חוקים אחרים. למיטב ידיעתי, איש לא הרים את קולו בציבור כדי להגן עליהם. אדרבא, כותרות העיתונים התעמרו באותם חסרי ישע שנרמסו בידי החוק, אותם קורבנות שנשללה מהם אפילו הזכות להגנה עצמית (באמצעות האיום בהפעלת תקנות פיצויים).
בטורים הבאים, אני אדון בשני הנושאים הללו בהרחבה יתרה. לעת עתה, רק אצביע על העובדה שגם במקרה של ה-FCC וגם במקרה של רשות ההגבלים העסקיים, הממשלה מחזיקה בכלי הנשק החוקיים שיאפשרו לה להפוך את המדינה הזו למדינה טוטליטרית – וגם אם אותם "שמרנים" לא מודעים לכך, נדמה שהממשל המכהן מודע לכך היטב. "בלוני הניסוי" משוגרים לאוויר בתדירות הולכת וגוברת.
כל אדם שמתיימר להיות מתומכי החירות ושתוהה כיצד עליו לפעול כעת – צריך לבחור את שני הנושאים הללו כעניינו המרכזי: בהם טמונים העקרונות היסודיים של תרבותנו. אותו אדם צריך ללמוד את הנושאים הללו, לעקוב אחרי ההתפתחויות ולהביע את עצמו בפומבי – בכל קנה מידה שעומד לרשותו, גדול או קטן, משיחות פרטיות ועד לפורומים ברמה הלאומית. בשני הנושאים הללו ייפתח הקרב "המעשי" על החירות.
© The Objectivist Newsletter, Leonard Peikoff
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.