"ניגודי" האינטרסים בין בני-אדם מאת איין ראנד

"ניגודי" האינטרסים בין בני-אדם

מאת: איין ראנד

המאמר "The “Conflicts” of Men’s interests" פורסם לראשונה ב"עלון האובייקטיביסטי" באוגוסט 1962 והופיע בספר "מעלת האנוכיות". 

 (הערה: הזכויות למאמר ולתרגום שמורות ואין להעתיקם ו/או להפיצם מלבד על ידי הפניה לאתר אנכי).

שאלה טיפוסית שנשאלת היא: "נניח ששני אנשים מנסים להתקבל לאותה עבודה. רק אחד מהם יכול לקבלה. האין זה מקרה של ניגוד-אינטרסים, והאם תועלת לאדם אחד לא תושג במחיר הקרבתו של האחר?"

יש ארבעה שיקולים הקשורים בינהם ומעורבים בראייתו של אדם רציונלי את האינטרסים שלו, שיקולים מהם השאלה מעל מתעלמת ומנסה להתחמק,  כך גם כל ההתיחסויות הדומות לנושא. אתאר שיקולים אלו כך: (א) "מציאות," (ב) "הקשר," (ג) "אחריות," ו-(ד) "מאמץ."

(א) מציאות. המונח "אינטרסים" הינו תוצר של הפשטה רחבה המכסה את כל תחום האתיקה. הוא כולל את הנושאים של: ערכי האדם, רצונותיו, מטרותיו והשגתן במציאות. ה"אינטרסים" של האדם תלויים בסוג המטרות להן הוא שואף, שאיפותיות תלויות בערכיו – ועבור אדם רציונלי, ערכיו תלויים בשיפוטו השכלי.

רצונות ( או הרגשות, משאלות וגחמות) אינם כלי ידיעה. הם אינם מדד ערכי תקף ולא קריטריון תקף לאינטרסים של האדם. העובדה שאדם רוצה משהו כשלעצמה אינה מבססת הוכחה כי הדבר לו הוא שואף הינו טוב, ולא שעצם השגתו משרתת את האינטרס שלו.

לטעון כי האינטרסים של האדם מוקרבים בכל פעם שרצון שלו לא בא על סיפוקו – פירושו להחזיק בראייה סוביקטיבית של הערכים והאינטרסים של האדם. כלומר: להאמין שנכון, מוסרי ואפשרי עבור האדם להשיג את מטרותיו ללא התחשבות אם הם סותרים את עובדות המציאות או לא. כלומר: להחזיק בראייה אי-רציונלית או מיסטית של הקיום, שמשמעו: לא להיות ראוי לדיון נוסף.

בבחירת מטרותיו (הערכים המסוימים שהאדם מנסה להשיג ו/או לשמור), אדם רציונלי מונחה על ידי חשיבתו (על ידי תהליך של הגיון) – לא על ידי רגשותיו או רצונותיו. הוא אינו רואה ברצונות כראשוניים שאינם ניתנים לפירוק, כנתון, אליו הוא נידון לשאוף ללא כל יכולת להתנגדות.  הוא אינו מחשיב את "בגלל שאני רוצה זאת" או "בגלל שאני חש כך" כסיבה מספקת וכאמת מידה הנותנת תוקף לפעולותיו. הוא בוחר ו/או מזהה את שאיפותיו על ידי תהליך שכלי, ואינו פועל להשגת שאיפתו אל אם כן ולאחר שהוא מסוגל לאשר אותה בהקשר המלא של הידע שבידו ושל ערכיו ומטרותיו האחרות. הוא לא פועל עד אשר הוא מסוגל לומר: "אני רוצה זאת משום שזה נכון."

חוק הזהות (א' היא א') הינו השיקול המרכזי של האדם הרציונלי בתהליך קביעת האינטרסים שלו. הוא יודע שסתירות אינן אפשריות, כי סתירה לא ניתנת להשגה במציאות וכי הנסיון להשיג סתירה מוביל רק לאסון והרס. לפיכך, הוא אינו מרשה לעצמו להחזיק בערכים סותרים, לשאוף למטרות מנוגדות, או לדמיין כי השאיפה לסתירה תוכל אי פעם להפוך לאינטרס שלו.

רק אדם בלתי רציונלי (או מיסטיקן או סובייקטיביסט – למחלקות אלו אני ממקמת את כל אלו הרואים באמונה, רגשות או תשוקות כמדד הערכי של ערכי האדם) מתקיים בעימות מתמשך של "אינטרסים." לא רק שהאינטרסים לכאורה שלו מתנגשים עם אלו של האנשים האחרים אלא שהם גם מתנגשים בינם לבין עצמם.

איש אינו מתקשה לפטור מהתייחסות פילוסופית את הבעייה של אדם המיבב כי הוא לכוד בחייו בעימות בלתי ניתן ליישוב משום שהוא אינו יכול להחזיק בעוגה ולאכול באותה באותה העת. הבעייה הזאת אינה הופכת לבעלת תוקף אינטלקטואלי על ידי הרחבתה ליותר מאשר עוגה –  אם היא מורחבת לכלול את כל היקום, כפי שמציעה הדוקטרינה האקסיסטנציאליסטית, או רק לכמה גחמות והתחמקויות אקראיות, כפי שרואים רוב האנשים את האינטרסים שלהם.

כאשר אדם מגיע לדרגה בה הוא טוען כי האינטרסים של האדם מתנגשים עם המציאות,  המושג "אינטרס" חדל מלהיות בעל תוקף – ובעייתו חדלה להיות פילוסופית והופכת להיות פסיכולוגית.

(ב) הקשר. כפי שאדם רציונלי אינו מחזיק דעה מחוץ להקשר, כלומר: מבלי לקשר אותה לשאר הידע שלו ופתרון הסתירות – כך הוא גם אינו מחזיק או שואף כל רצון מחוץ להקשר, בטווח של רגע נתון כלשהו.

השמטת ההקשר הינה אחד מכלי ההתחמקות הפסיכולוגיים העיקריים. ביחס לרצונותיו יש לאדם שתי דרכים עיקריות של השמטת-הקשר: הנושא של הטווח ושל האמצעים.

אדם רציונלי רואה את האינטרסים שלו במונחי טווח החיים ובוחר את מטרותיו בהתאם. אין פרושו של דבר שעליו להיות כל-יודע, ללא יכולת לטעות או בעל ראייה על-טבעית. פירוש הדבר הוא שהוא אינו חי את חייו לטווח קצר ואינו נסחף  כמו בטלן על ידי דחפי הרגע. פירוש הדבר שהוא אינו רואה כל רגע כמנותק מן ההקשר של שארית חייו, וכי הוא אינו מרשה להתנגשויות או סתירות בין האינטרסים שלו לטווח קצר לבין אלו לטווח-ארוך. הוא אינו הופך להיות מקור ההרס שלו עצמו על ידי שאיפה היום לממש רצונות שימחקו את כל ערכיו מחר.

אדם רציונלי אינו נכסף למטרות המנותקות מאמצעים. הוא אינו מחזיק בתשוקה מבלי ידיעה (או לימוד) ושקילה של האמצעים על ידיהם תושג המטרה. כיוון שהוא יודע שהטבע אינו מספק לאדם עם הסיפוק האוטומטי של משאלותיו, כי מטרותיו וערכיו של האדם צריכים להיות מושגים על ידי מאמציו, כי החיים והמאמצים של אנשים אחרים אינם רכושו ואינם נמצאים שם על מנת לשרת את רצונותיו – אדם רציונלי לעולם אינו מחזיק בכמיהה או מנסה להשיג מטרה אשר אינה ניתנת להשגה באופן ישיר או עקיף על ידי מאמציו שלו.

העניין החברתי המכריע מתחיל עם ההבנה הנכונה של ה"עקיף".

החיים בחברה, במקום על אי בודד, אינם משחררים את האדם מן האחריות לתמוך בחייו שלו. ההבדל היחיד הוא שהוא תומך בחייו על ידי מסחר במוצריו או שירותיו עבור המוצרים והשירותים של אחרים. בתהליך מסחר זה אדם רציונלי אינו מבקש או רוצה יותר או פחות ממה שמאמציו מסוגלים להרוויח. מה קובע את רווחיו? השוק החופשי, כלומר: הבחירה הרצונית והשיפוט של האנשים המוכנים לסחור עימו במאמציהם בתמורה.

כאשר אדם סוחר עם אחרים, הוא סומך – באופן מפורש או מרומז – על הרציונליות שלהם, כלומר: על יכלתם לזהות את הערך האובייקטיבי של עבודתו (מסחר המבוסס על הנחה אחרת הוא תרמית). לפיכך, כשאדם רציונלי שואף למטרה בחברה חופשית, הוא אינו מציב את עצמו בכפיפות לרחמי הגחמות, ההטבות או הדעות הקדומות של אחרים; הוא סומך אינו סומך אלא על מאמציו שלו: ישירות,  על ידי ביצוע עבודה בעלת ערך אובייקטיבי – ובעקיפין, דרך ההערכה האובייקטיבית של עבודתו על ידי אחרים.

זה הוא המובן שבו אדם רציונלי לעולם לא מחזיק בשאיפה או מבקש את המטרה שאינה ניתנת להשגה על ידי מאמציו שלו. הוא סוחר בערך עבור ערך. הוא לעולם לא יבקש או ישאף למה שלא הרוויח. אם הוא מחליט להשיג מטרה הדורשת שיתוף פעולה מצד אנשים רבים, הוא לעולם לא יסמוך על דבר פרט ליכלתו שלו לשכנע אותם, ולהסכמתם הרצונית.

אין צורך לומר שאדם רציונלי לעולם אינו מעוות או משחית את הסטנדרטים והשיפוט של עצמו כדי לשאת-חן בעיני האי-רציונליות, הטיפשות או אי-היושר של אחרים. הוא יודע שדרך פעולה כזו תהווה התאבדות. הוא יודע שהאפשרות המעשית היחידה של אדם להשיג דרגת הצלחה כלשהי או משהוא המבוקש באופן אנושי נמצאת בכך שיפעל עם האנשים הרציונליים, גם אם יש רבים מהם או מעטים. אם בכל קבוצת נסיבות, ניצחון כלשהו הוא אפשרי בכלל, רק ההגיון הוא היכול להשיגו. ובחברה חופשית,לא משנה עד כמה קשה עשוי להיות המאבק, זה הוא ההגיון המנצח בסופו של דבר.

היות והוא לעולם לא ישמוט את ההקשר של הנושא בו הוא עוסק, אדם רציונלי מקבל כי המאבק משרת את האינטרס שלו – משום שהוא יודע שהחופש הוא האינטרס שלו. הוא יודע שהמאבק להשיג את ערכיו כולל את האפשרות להפסד. הוא יודע שאין כל אפשרות אחרת ולא קיימת ערבות אוטומטית להצלחת מאמציו של האדם, לא כאשר עוסקים בטבע ולא כאשר באנשים אחרים. לכן הוא אינו שופט את האינטרסים שלו בקנה המידה של כישלון מסויים ולא בטווח של רגע מסויים אחד. הוא חי ושופט לטווח-ארוך. והוא נוטל על עצמו את האחריות המלאה של ידיעת התנאים ההכרחיים להשגת יעדיו.

(ג) אחריות. זאת האחרונה הינה הצורה המיוחדת של אחריות אינטלקטואלית שרוב האנשים מתחמקים ממנה. התחמקות זאת הינה הסיבה המרכזית לתיסכולם ותבוסותיהם.

רוב האנשים מחזיקים ברצונותיהם ללא הקשר, כמטרות התלויות בריק מעורפל, כשהערפל מסתיר כל מושג של אמצעים. הם מעוררים עצמם שכלית רק לזמן המספיק לפלוט "אני רוצה", ועוצרים כאן, ומחכים, כאילו השאר תלוי בכוח בלתי ידוע כלשהו.

מה שהם מתחמקים ממנו הוא האחריות לשפוט את העולם החברתי. הם לוקחים את העולם כנתון. "עולם שלא אני יצרתיו" הינו המשמעות העמוקה של גישתם – והם מבקשים רק להתאים את עצמם ללא ביקורת לדרישות הבלתי ניתנות להבנה של אותם האחרים הבלתי ניתנים לידיעה שכן יצרו את העולם, יהיו אלה אשר יהיו.

אך ענווה ויומרנות הם שני צדדים של אותו המטבע הפסיכולוגי. בנכונותם להשליך את עצמם ללא ביקורת לחסדי אחרים יש את הזהות הנרמזת של הפריווילגיה לדרוש דרישות עיוורות מאדוניהם.

באין ספור דרכים מגלה "הענווה המטפיסית" את פניה. למשל, אדם אחד רוצה להיות עשיר, אך הוא לעולם אינו חושב לגלות אילו אמצעים, פעולות ותנאים דרושים כדי להשיג עושר. מי הוא שישפוט? הוא מעולם לא יצר את העולם – ו"אף אחד לא נתן לו הזדמנות."

הנערה המבקשת להיות נאהבת, אך לעולם אינה חושבת מה היא אהבה, אילו ערכים היא דורשת, והאם היא מחזיקה במעלות כלשהן עבורן היא תהיה נאהבת. מי היא שתשפוט? אהבה, כך היא חשה, הינה חסד שלא ניתן להסבר – לכן היא רק עורגת לה, חשה כי מישהו נישל אותה מחלקה בחלוקה הכללית של האהבה.

הנה ההורים הסובלים באמת ובתמים, כי בנם או בתם אינם אוהבים אותם, ואשר בעת ובאותה עונה מתעלמים, מתנגדים ומנסים להרוס את כל מה שילידהם מאמינים בו, מעריכים ושואפים להשיגו, כשהם לעולם אינם חושבים על הקשר שבין שתי עובדו אלו, ואינם מנסים להבין את ילדיהם. העולם שלא הם יצרו ואינם מעיזים לבטיל בו ספק, אמר להם כי ילדים צריכים לאהוב את הוריהם באופן אוטומטי.

האדם המבקש עבודה, אך לעולם אינו חושב לגלות אילו כישורים נדרשים על ידי המשרה או מה נדרש על מנת למלא את משימתך היטב. מי הוא שישפוט? הוא מעולם לא יצר את העולם. מישהו חייב לו את מחייתו. איך?  איכשהו.

מכר שלי, ארכיטקט אירופאי, סיפר יום אחד על נסיעתו לפורטו-ריקו. הוא תיאר – בהתמרמרת גדולה כלפי היקום באופן כללי – את תנאי המגורים הירודים של הפורטו-ריקנים. אחר כך תיאר אילו פלאים יוכלו בתים מודרנים לחולל עבורם, שאת פרטיהם הוא חלם בהקיץ בפירוט רב, כולל מקררים חשמליים ואמבטיות חרסינה. שאלתי: "מי ישלם עבור זה?" הוא ענה, בקול נעלב מעט וכמעט כועס: "או, זאת לא הדאגה שלי! תפקידו של הארכיטקט הוא רק להראות מה צריך לעשות. שמישהו אחר ידאג בקשר לכסף."

זו הפסיכולוגיה ממנה יצאו כל "הרפורמות החברתיות", מדינת הרווחה", "הניסויים האציליים" וההרס בעולם.

בהשמטת האחריות לאינטרסים ולחיים של עצמו, אדם משמיט את הצורך והאחריות לשקול אי-פעם את האינטרסים והחיים של אחרים – של אותם האחרים אשר, בדרך כלשהיא, אמורים לספק את דרישותיו ושאיפותיו.

כל מי שמרשה ל"איכשהוא" להיכנס לתוך ראייתו את האמצעים בהם עליו להשיג את רצונותיו, אשם באותה "ענווה מטפיסית" אשר, פסיכולוגית, הינה הנחת היסוד של טפיל. כפי שהצביע על כך נתנאל ברנדן בהרצאתו, "איכשהו" מתכון תמיד ל"מישהוא".

(ד) מאמץ. היות ואדם רציונלי יודע כי עליו להשיג את מטרותיו בעזרת מאמץ, הוא יודע שגם עושר וגם עבודה כמו גם כל ערך אנושי אחר אינם קיימים בכמות נתונה, מוגבלת, סטאטית, המצפה להיות מחולקת. הוא יודע שיש לייצר את כל הייתרונות, שרווח של אדם אחד אינו מייצג את הפסדו של האחר, כי הישגו של אדם אינו מורווח על חשבון אלו שלא השיגו אותו.

לכן, הוא לעולם אינו מדמיין שיש לו סוג כלשהו של תביעה בלתי-מורווחת וחד-צדדית כלפי אדם אחר – והוא לעולם אינו מותיר את האינטרסים שלו לחסדיו של אדם כלשהו או דבר כלשהו. הוא אולי זקוק ללקוחות, אך לא לשום לקוח אחד מסויים – הוא אולי זקוק לקונים, אך לא לשום קונה אחד מסויים – הוא אולי זקוק לעבודה, אך לא לשום עבודה מסויימת.

אם הוא נתקל בתחרות, הוא מתחרה או בוחר בעבודה אחרת. אין עבודה פחותה עד כדי כך שביצוע מיומן יותר שלה לא ימשוך תשומת לב ויזכה להערכה; לא בחברה חופשית. שאלו כל מנהל משרד.

אלו רק נציגיה הפרזיטים של אסכולת "מטפיסיקת הענווה", הרואים בכל מתחרה איום, כיוון שהמחשבה להרוויח את מעמדם בזכות יכולת אישית אינה חלק מראייתם את החיים. הם רואים את עצמם כבנוניות הניתנת להחלפה בעוד אין להם דבר להציע ונלחמים , ביקום "סטאטי", עבור טובות הנאה חסרות סיבה ממישהו.

אדם רציונלי יודע כי אדם אינו חי באמצעות "מזל", "הזדמנות" או טובות, שאין דבר כזה כמו "הזדמנות יחידה" או אפשרות בודדת, מצב המובטח בדיוק בשל קיומה של התחרות.הוא אינו רואה כל מטרה או ערך מסויימים כבלתי-ניתנים להחלפה. הוא יודע שרק אנשים הם בלתי ניתנים להחלפה – רק אלו שהוא אוהב.

הוא גם יודע שאין ניגודי אינטרסים בין אנשים רציונליים אפילו בעניין האהבה. כמו כל ערך אחר, אהבה אינה כמות סטאטית שיש לחלקה אלא תגובה בלתי מוגבלת שיש להרוויחה, אהבה לחבר אחד אינה איום לאהבה לאחר, וגם האהבה לאנשים השונים במשפחה אינה כזו, בהנחה שהם הרוויחו אותה. האופן היחודי ביותר של האהבה – האהבה הרומנטית – אינה עניין של תחרות. אם שני גברים מאוהבים באותה אישה, מה שהיא מרגישה כלפי כל אחד מהם אינו נקבע על ידי מה שהיא מרגישה כלפי האחר ואינו נלקח מהאחר. אם היא בחרה באחד מהם, ה"מפסיד" לא יכול היה לקבל את מה ש"המנצח" הרוויח.

רק בין אנשים אי-רציונליים, המונעים על ידי רגשות, שאהבתם מנותקת מכל מדד של ערך, קיימות יריבויות מקריות, עימותים אקראיים ובחירות עיוורות. אך כאן, המנצח אינו מרוויחה הרבה. בין המונעים על ידי רגשות, אין משמעות לא לאהבה ולא לכל רגש אחר.

אלו, במהותם התמציתית, ארבעת השיקולים העיקריים המעורבים בראייתו של אדם רציונלי את האינטרסים שלו.

כעת, הבה נחזור לשאלה המקורית שנשאלה – לגבי שני אנשים המנסים להתקבל לאותה העבודה – ונבחון כיצד היא מתעלמת או מתנגדת לארבעת שיקולים אלו.

(א) מציאות.  עצם העובדה ששני אנשים רוצים באותה העבודה אינה הוכחה לכך שמישהו מהם זכאי או ראוי לה, ושהאינטרסים שלו יפגעו אם לא יקבל אותה.

(ב)  הקשר. שני האנשים צריכים לדעת שאם הם רוצים בעבודה, מטרתם מתאפשרת רק בשל קיומו של עסק המסוגל לספק עבודה – ושלעסק זה דרוש קיומו של יותר ממועמד אחד לכל עבודה – שאלו היה קיים רק מועמד אחד, הוא לא היה מקבל את העבודה, כי היה צריך לסגור את העסק – ושהתחרות שלהם היא האינטרס שלהם, אפילו שאחד מהם יפסיד בעניין מסויים זה.

(ג)    אחריות. לאף אחד מן האנשים לא עומדת הזכות המוסרית שהוא אינו רוצה לשקול את כל הדברים הללו, הוא רק רוצה עבודה. הוא אינו זכאי לשום רצון או "אינטרס" בלי הידע הנדרש להגשים את רצונו.

(ד) מאמץ. זה אשר יקבל את העבודה, הרוויח אותה (בהנחה שבחירת המעסיק רציונלית). ייתרון זה נבע מיכלתו שלו – לא בזכות "הקרבתו" של האדם האחר שמעולם לא היתה לו זכות מוקנית לעבודה זו. קשה לתאר אי נתינה של משהו לאדם שדבר זה לא היה מעולם שלו כ"הקרבת האינטרסים שלו".

כל הדיון לעיל מתייחס רק ליחסים בין אנשים רציונליים ורק בחברה חופשית. בחברה חופשית, אדם אינו צריך לדון עם האי-רציונלים, הוא חופשי להימנע מהם.

בחברה בלתי-חופשית, אף אחד אינו יכול לפעול להשגת שום אינטרסים; שום דבר אינו אפשרי פרט להרס הדרגתי וכללי.