מאת: ד"ר זאב הולנדר
העובדות פרושות לפנינו. הבעיה היא עם המסקנות שמסיקים מהן קובעי המדיניות. אסטרטגיית ניהול המשבר, כפי שנכפתה על תושבי המדינה היא של "כוח גס" (Brute force ). חסר עידון או תחכום, שתמציתה: יש מגיפה מדבקת מאדם לאדם – יש להפריד בין בני האדם. נקודה.
אבל כמובן יש עוד נתונים כגון: רמת הסיכון לאוכלוסיות שונות, הנזקים הכלכליים והפסיכולוגים הכבדים (פיטורים, אבדן הכנסות, מצוקת בידוד והפרדה ועוד), הנגרמים לאנשים שהסיכון המוכח שלהם הוא בד"כ להיות ללא סימפטומים כלל ועד לקבל שפעת קלה עד בינונית (ובמקרים בודדים אישפוז) כל זאת תוך שיעבוד עתיד כלכלי וחלוקת כסף ע"ח העתיד. מנקודת המבט של ההיגיון, כלומר זאת האובייקטיבית, משהו כאן מפריע, אינו מסתדר. האם אפשר אחרת? התשובה המתבקשת מעיבוד הנתונים המוצקים שנאספו עד כה, היא: ודאי שכן ולהלן האסטרטגיה המוצעת.
א. בזמן הפנדמיה
לחלק את הציבור הישראלי לשתי קבוצות סיכון, האחת (1) כול האוכלוסייה עד גיל 60 שאינה חוצה רף רפואי מדויק של מחלות רקע. השנייה (2) כולם מעל גיל 60 אליהם יצטרפו אלה שלא נכללו בקבוצה 1 בגלל מחלות רקע מוגדרות.
לאפשר לקבוצה 1 חיי כלכלה ומסחר רגילים כמעט לחלוטין עם הגבלות הקשורות בהיגיינה אישית (כפפות היכן שצריך, מסכות חובה לכולם, נטילת ידיים תכופה, הימנעות ממגע אישי ושמירת מרחקי מינימום עד כמה שאפשר).
להטיל על קבוצה 2 סגר מלא.
להגן על ולשרת את קבוצה 2 ע"י המשק הפועל שיהיו לו עתה אמצעים ויכולת תשומת לב ממוקדת (משלוחים באופן כללי, זמינות מזון ומשלוחי מזון ותרופות ועוד).
לבצע לכל אוכלוסייה זאת ולמשרתיה הישירים בדיקות מחזוריות לגילוי מוקדם של הדבקה. על מנת להשיג את היעילות הנדרשת, בתחום זה, יש למסור את נושא הבדיקות לידי מעבדות פרטיות (ויש לנו לא מעט כאלה וברמה בין לאומית) ולהשתחרר מהפקק של ניהול עניין ע"י השירות הממשלתי המגושם ועתיר הפוליטיקה.
ב. לאחר דעיכת הפנדמיה
לשחרר את אוכלוסיית קבוצה 2.
לנהל מבצע רחב היקף של תרומת דם וקצירת נוגדנים מאלה שחלו ונרפאו לצורך הכנה ושימוש ב"חיסון פסיבי" בכמות גדולה. ברגע שיפותח חיסון בטוח ויעיל (במשמעות הפרמקולוגית), לחסן בעדיפות ראשונה את אוכלוסייה 2.
להמשיך, ללא הרף, את הבדיקות לגילוי מוקדם כדי לגלות סימנים ראשונים לשובה של הסכנה גילוי שיביא לחזרה לשלב א, שלמעלה.
היתרונות של תכנית זאת ברורים: פינוי המאמץ הרפואי הלאומי למקרי התאונה והתחלואה הקשים שלא מפסיקים לקרות באופן טבעי, החזרת רמת הרפואה לרמתה התקינה, הימנעות מנזקים כבדים לכלכלה תוך משכון עתידה, ברמה המיקרו ומקרו כלכלית, הקטנה דרמטית של הטרגדיות האישיות הכרוכות בכך, חזרה מהירה לשיגרת צמיחה, שמירה טובה הרבה יותר על בריאות ונוחות האוכלוסייה מקבוצה 2, סיכון קל לאוכלוסייה מקבוצה 1, מספר מתים כללי קטן הרבה יותר.
למען הסר ספק, העובדות הרפואיות והביולוגיות המצדיקות את המוצע כאן ידועות לרפואה, באישוש הסטטיסטי המתבקש, לפחות כבר חודש ימים ומקבלות אישור נוסף מידי יום.
קשה להאמין שההיגיון מאחורי האסטרטגיה המוצעת כאן אינו ברור למנהלי המשבר. אלא שהבעיה היסודית היא העדר האומץ של ההנהגה לקחת על עצמה אחריות למדיניות נחרצת ועצמאית בכוון אחד חד ומוצהר. מסיבות ברורות, לפוליטיקאים קל הרבה יותר להצדיק את פעולותיהם לאחר שחיקו את הנעשה בעולם (הפעולות הנעשות בישראל זהות כמעט לאלה הננקטות במדינות רבות). עצוב מאד שבגלל סיבות בלתי ענייניות למצב עצמו והקשורות יותר להישרדות פוליטית מוכנים להיכנס ביודעין לשגרת מספר המתים הגדול מדי ממה שמתבקש מתכונות המחלה ולהרס הכלכלי והאישי השורר כיום בעולם, זה לא רק בישראל, זאת כנראה דרכו של עולם.
דר' זאב הולנדר, הוא מדען בתחום הביוטכנולוגיה ובעל תואר שני במנהל עסקים ותואר שני בהיסטוריה ובפילוסופיה של הביולוגיה, בעל ניסיון בתעשיות התרופות והביוטכנולוגיה בישראל ובארה"ב, במגזר הפרטי ובמגזר הביטחוני הישראלי. עסק בהנגשת המדע לציבור, בייחוד לנוער מחונן. כיום איש עסקים, מחבר הספר 'עיט'.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.