אפשר להבחין בתוצאות הפסיכולוגיות של האלטרואיזם באמצעות העובדה שאנשים רבים מאד ניגשים לנושא האתיקה על ידי שאלות כגון: "האם אדם צריך לסכן את חייו כדי לעזור לאדם שהוא: א.טובע ב.לכוד בשרפה ג.עומד לפני משאית נוסעת ד.תלוי בציפורניו מעל תהום?"
שימו-לב להשלכותיה של גישה זו. אם אדם מסכים עם תורת המוסר של האלטרואיזם, הוא סובל מן התוצאות הבאות (ביחס ישר לדרגת הסכמתו עימה):
חוסר הערכה-עצמית – מכיוון שדאגתו הראשונה בתחום הערכים איננה איך לחיות את חייו, אלא איך להקריב אותם.
חוסר כבוד לאחרים – מכיוון שהוא רואה את האנושות כעדר של קבצנים שגורלם נחרץ, והם קוראים לעזרתו של מישהו.
ראיית הקיום כחלום-בלהות – מכיוון שהוא מאמין שאנשים לכודים ב"יקום אכזר" בו אסונות הם עניין קבוע וראשוני לעסוק בו בחייהם.
ולמעשה, אדישות כלפי האתיקה, א-מוסריות צינית וחוסר-תקווה, מכיוון ששאלותיו מערבות מצבים שסביר להניח שלא ייתקל בהם אי-פעם, שאין להם כל קשר לבעיות הממשיות של חייו שלו ואשר בכך משאירות אותו לחיות ללא כל עקרונות מוסריים כלשהם.
על ידי העלאת נושא העזרה לאחרים לדרגת העניין המרכזי והראשוני של האתיקה, השמיד האלטרואיזם כל מושג של טוב-לב או רצון טוב אמיתיים בין בני אדם. הוא לימד אנשים את הרעיון שהערכתו של אדם אחר היא פעולה של חוסר-אנוכיות, ובכך רמז שלאדם לא יכול להיות אינטרס אישי באחרים – שלהעריך אדם אחר פירושו להקריב את עצמך – שכל אהבה, כבוד או הערצה שאדם יכול לחוש כלפי אחרים אינה, ואינה יכולה להיות, מקור להנאתו שלו, אלא היא איום לקיומו, המחאה פתוחה של הקרבה הניתנת לאלה שהוא אוהב.
האנשים המקבלים הפרדה זו אך בוחרים בצדה השני, התוצרים הסופיים של השפעתו שוללת-צלם-האדם של האלטרואיזם, הם אותם פסיכופטים שאינם מטילים ספק בהנחת-היסוד של האלטרואיזם, אלא מכריזים על התקוממותם כנגד ההקרבה העצמית על ידי הצהרה שהם אדישים לחלוטין לכל דבר חי ולא ינקפו אצבע כדי לעזור לאדם או לכלב שנפצע על ידי נהג פגע-וברח (שהוא, בדרך-כלל, אחד משלהם).
רוב האנשים אינם מקבלים או מבצעים שום צד של ההפרדה השקרית והמרושעת של האלטרואיזם, אך תוצאתה היא תוהו-ובוהו אינטלקטואלי מוחלט בעניין יחסי-האנוש הנכונים ובשאלות כמו טבעה, מטרתה ומידתה של העזרה אותה אפשר לתת לאחרים, כיום, הרבה אנשים הגיוניים ובעלי כוונות טובות אינם יודעים לזהות או למשג את העקרונות המוסריים המניעים את אהבתם, חיבתם או רצונם הטוב, ואינם יכולים למצוא הדרכה בשדה האתיקה, הנשלטת על ידי הדיבורים הריקים והעבשים של האלטרואיזם.
לגבי השאלה מדוע האדם אינו חיה להקרבה ומדוע עזרה לאחרים אינה חובתו המוסרית, ראה "מרד הנפילים". הדיון הנוכחי עוסק בעקרונות שבאמצעותם יש לזהות ולהעריך את המקרים בהם יש לקיים עזרה בלתי-הקרבתית לאחרים.
"הקרבה" היא ותור על ערך גבוה תמורת ערך נמוך יותר או תמורת דבר חסר-ערך. כך, האלטרואיזם מודד את מעלותיו של אדם על ידי הדרגה בה הוא מוותר או בוגד בערכיו (כיוון שעזרה לזר או לאויב נחשבת למוסרית יותר, "אנוכית פחות", מעזרה לאלה שאדם אוהב). עקרון-ההתנהגות הרציונלית הוא ההיפך המוחלט: עליך לפעול תמיד בהתאם לסולם-ערכיך, ולעולם לא להקריב ערך גבוה לערך נמוך.
דבר זה נכון לגבי כל ההחלטות, כולל פעולות כלפי אחרים. דבר זה דורש מהאדם להיות בעל סולם מוגדר של ערכים רציונליים (ערכים שנבחרו ואומתו על ידי קנה-מידה רציונלי). ללא סולם ערכים כזה, בלתי אפשריים הם התנהגות רציונלית, שיפוטי-ערך מתוך שיקולים או החלטות מוסריות.
אהבה וידידות הם ערכים אישיים ואנוכיים באופן עמוק: אהבה היא ביטוי והכרזה על הערכה-עצמית, תגובה לערכים של עצמך בדמותו של אחר. אדם משיג הנאה אישית ואנוכית באופן עמוק מעצם קיומו של האדם שהוא אוהב. אדם מחפש, מרוויח וגוזר מהאהבה את האושר האישי והאנוכי שלו. אהבה "בלתי-אנוכית", "ללא אינטרס" היא סתירה במונחים: פרושה שאדם אדיש כלפי זה שהוא מעריך.
דאגתו של אדם לשלומם של אלה שהוא אוהב היא חלק רציונלי מהאינטרסים האנוכיים שלו. אם אדם המאוהב באשתו בלהט מוציא הון כדי לרפאה ממחלה מסוכנת, יהיה זה מגוחך לטעון שהוא עושה זאת כ"הקרבה" למענה, לא למען עצמו, ושאין שום הבדל בשבילו, באופן אישי ואנוכי, אם היא תחיה או תמות.
כל פעולה שאדם פועל למען אלה שהוא אוהב אינה הקרבה, אם בסולם הערכים שלו, בהקשר הכולל של הבחירות הפתוחות לפניו, היא משיגה את הדבר בעל החשיבות האישית (והרציונלית) הגדולה ביותר בשבילו. בדוגמה לעיל, קיומה של אשתו היה בעל ערך גבוה יותר לבעל מכל דבר אחר שכספו יכול לקנות, הוא החשוב ביותר לאושרו שלו, ולכן פעולתו אינה הקרבה.
אך נניח שהוא היה נותן לה למות כדי להוציא את הכסף להצלת חייהן של עשר נשים זרות, שלאף-אחת מהן אין כל משמעות בשבילו – כפי שהאתיקה של האלטרואיזם תדרוש. זו תהיה הקרבה. כאן אפשר לראות בצורה הברורה ביותר את ההבדל בין האובייקטיביזם לאלטרואיזם: אם עקרון-הפעולה המוסרי הוא ההקרבה. אז אותו בעל צריך להקריב את אשתו למען עשר נשים אחרות. מה מבדיל בין אשתו לעשר האחרות? שום דבר פרט לערכה עבור בעלה שצריך להחליט – שום-דבר פרט לעובדה שקיומה דרוש לאושרו שלו.
האתיקה האובייקטיביסטית תאמר לו: מטרתך המוסרית הגבוהה ביותר היא השגת אושרך שלך, כספך שייך לך, השתמש בו כדי להציל את אשתך, זו זכותך המוסרית ובחירתך המוסרית הרציונלית.
תארו לעצמכם את נשמתו של איש-המוסר האלטרואיסטי שיהיה מוכן לומר לבעל את ההיפך (ואז שאלו את עצמכם אם האלטרואיזם מונע על ידי טוב-לב).
השיטה הנכונה לשפוט מתי והאם צריך לעזור לאדם אחר היא על ידי התייחסות לאינטרס-העצמי הרציונלי ולסולם הערכים של עצמך: הזמן, הכסף או המאמץ שתתן או הסיכון שתיקח צריכים לעמוד ביחס ישר לערכו של האדם ביחס לאושרך שלך.
נדגים זאת בדוגמה החביבה על האלטרואיסטים: עניין הצלת אדם טובע. אם האדם הזקוק להצלה הוא זר, יהיה נכון מבחינה מוסרית להצילו רק כשהסכנה לחייך היא מזערית; כשהסכנה גדולה, יהיה זה בלתי-מוסרי לנסות זאת: רק חוסר הערכה-עצמית יוכל להרשות לאדם להעריך את חייו לא יותר מאלו של כל זר אקראי (ולהפך, אם אדם טובע, הוא אינו יכול לצפות שזר יסכן את חייו למענו, כי עליו לזכור שחייו אינם יכולים להיות בעלי ערך לזר כמו שהם לו).
אם האדם הזקוק להצלה אינו זר, אז הסיכון שאדם צריך להיות מוכן לקחת יהיה גדול יותר וזאת ביחס ישר לערכו של אותו אדם עבורו. אם זהו הגבר או האישה שהוא אוהב. יתכן שהוא יהיה מוכן לתת את חייו שלו כדי להצילה (או את חייה שלה כדי להצילו) – בגלל הסיבה האנוכית שחיים ללא האדם האהוב עלולים להיות בלתי-נסבלים.
ולהיפך, אם אדם מסוגל לשחות ולהציל את אשתו הטובעת, אבל נכנס לפאניקה, נכנע לפחד בלתי-מוצדק ואי-רציונלי ונותן לה לטבוע, ואחר-כך מבלה את חייו בבדידות ובאומללות – לא נאמר שהוא "אנוכי"; נגנה אותו מוסרית על בגידתו בעצמו ובערכיו שלו, כלומר: על-כך שלא נלחם לשמירת ערך מכריע לאושרו שלו. זכרו שערכים הם מה שאדם פועל להשיג ו/או לשמור, ושאדם צריך להשיג את אושרו שלו על ידי מאמציו. כיוון שאושרו של אדם הוא המטרה המוסרית של חייו, האדם שאינו משיג אותו בגלל מחדלו שלו, בגלל שלא נאבק עבורו, הוא אשם מוסרית.
המעלה הגורמת לאדם לעזור לאלה שהוא אוהב אינה "חוסר אנוכיות" או "הקרבה", אלא אחדות. אחדות היא הנאמנות לעמדותיך ולערכיך שלך; זו מדיניות של פעולה בהתאם לערכיך, של ביטויים, החזקה בהם ותרגומם למציאות המעשית. אם אדם טוען שהוא אוהב אישה, אך פעולותיו אדישות כלפיה, מזיקות לה או פוגעות בה, חוסר האחדות שלו הוא העושה אותו בלתי מוסרי.
אותם עקרונות קיימים לגבי יחסים בין חברים. אם חבר שלך נמצא בצרה, עליך לפעול כדי לעזור לו בכל אמצעי בלתי-הקרבתי מתאים. למשל, אם חברך עומד למות ברעב, לא תהיה זו הקרבה, אלא פעולת אחדות לתת לו כסף למזון במקום לקנות לעצמך מכשיר בלתי-חשוב כלשהו, כיוון ששלומו הוא מה שחשוב יותר בסולם ערכיך האישיים. אם המכשיר חשוב לך יותר מהסבל של החבר, לא היית צריך להעמיד פנים שאתה חבר שלו.
היישום המעשי של ידידות, חיבה ואהבה הוא הכנסת רווחתו (רווחתו הרציונלית) של האדם המעורב בכך לתוך סולם הערכים שלך, ואחר-כך פעולה בהתאם. אך זהו פרס שאנשים צריכים להרוויחו באמצעות מעלותיהם ושאדם אינו יכול לתתו למי שאינו אלא מכר או לזרים. אם-כך, מה צריך לתת, באופן נכון, לזרים? יש לתת כבוד ורצון טוב כלליים בשם הערך הפוטנציאלי שהם מייצגים – כל עוד ועד שאיבדו אותו.
אדם רציונלי אינו שוכח שהחיים הם מקור כל הערכים, ובתור שכאלה הם מהווים קשר-אחווה בין היצורים החיים (לעומת החומר הדומם), שאנשים אחרים מסוגלים, באופן פוטנציאלי, להשיג מעלות כשלו ובכך להיות בעלי ערך עצום בשבילו. אין פירושו של דבר שהוא רואה חיי-אדם כניתנים להחלפה עם חייו שלו. הוא מזהה את העובדה שחייו שלו הם המקור, לא רק של כל ערכיו, אלא של יכולתו להעריך. לכן, הערך שהוא נותן לאחרים הוא רק תוצאה, שלוחה, הקרנה בעלת מעמד משני של הערך הראשוני שהוא עצמו.
הכבוד והרצון הטוב שאנשים בעלי הערכה עצמית מרגישים כלפי אנשים אחרים הם אנוכיים באופן עמוק; למעשה, הם מרגישים: "אנשים אחרים הם בעלי ערך בגלל שהם מאותו המין כמוני". בכבוד לישויות חיות, הם מכבדים את חייהם שלהם. זהו הבסיס הפסיכולוגי לכל רגש של חיבה ולכל הרגשה של "אחווה של המין".
כיוון שאנשים נולדים כלוח חלק גם מבחינה ידיעתית וגם מבחינה מוסרית, אדם רציונלי רואה זרים כחפים-מפשע עד שהוכח שהם אשמים, ומעניק להם את אותו רצון-טוב התחלתי בשם הפוטנציאל האנושי שלהם. אחר-כך, הוא שופט אותם לפי האופי המוסרי שמימשו. אם הוא מוצא אותם אשמים בדברים רעים מכריעים, רצונו הטוב יוחלף בבוז ובגינוי מוסרי (מי שמעריך חיי-אדם, אינו יכול להעריך את מהרסיהם). אם הוא מוצא אותם טובים ובעלי-מעלות, הוא יעניק להם ערך אישי ופרטי והערכה, ביחס ישר למעלותיהם. רק על רקע רצון-טוב כללי זה וכבוד זה לערך חיי-האדם עוזר אדם לזרים במצב-חירום – ורק במצב-חירום.
חשוב להבחין בין כללי התנהגות במצב-חירום לכללי התנהגות בתנאים הנורמליים של הקיום האנושי. אין פירושו של דבר קנה-מידה כפול של מוסר: קנה-המידה ועקרונות-היסוד נשארים כפי שהם. אך יישומם בכל מקרה דורש הגדרות מדויקות.
מצב חירום הוא מאורע בלתי-צפוי ובלתי-רצוי, המוגבל בזמן, ויוצר תנאים שבהם קיום אנושי אינו אפשרי – כגון מבול, רעידת-אדמה, שריפה, טביעת-אוניה. במצב-חירום, מטרתו הראשונית של אדם היא להילחם באסון, לברוח מהסכנה ולחזור לתנאים רגילים (להגיע לאדמה, לכבות את השריפה וכו').
בתנאים "רגילים" כוונתי לתנאים רגילים מטפיסית, רגילים מטבע הדברים, ומתאימים לקיום האנושי. אנשים יכולים לחיות על אדמה, אך לא במים או בתוך שריפה. כיוון שאנשים אינם כל-יכולים, יתכן מבחינה מטפיסית שאסונות בלתי-צפויים יפגעו בהם, ובמקרה זה מטרתם היחידה היא לחזור לאותם תנאים שבהם יכולים חייהם להמשיך באופן רגיל. מצב-חירום הוא, מטבעו, זמני – אילו היה נמשך, האנשים היו נכחדים.
רק במצבי-חירום צריך אדם להתנדב לעזור לזרים, אם זה בכוחו. למשל, אדם המעריך חיי-אדם ונקלע לספינה טובעת, צריך לעזור להציל את הנוסעים האחרים (אם-כי לא על חשבון חייו שלו). אך אין פירושו של דבר שאחרי שכולם הגיעו לחוף, עליו להמשיך ולהקדיש את מאמציו להצלת נוסעים אלה מעוני, בורות, נוירוזה או כל צרה אחרת שאולי קיימת ברשותם. כמו-כן, גם אין פירושו של דבר שהוא צריך לבלות את חייו בשיט על-פני כל הימים כדי לחפש קורבנות של ספינה טובעת כדי להצילם.
או, אם ניקח דוגמה היכולה לקרות בחיי היום-יום: נניח שאדם שומע שהשכן ממול חולה וחסר פרוטה. מחלה ועוני אינם מצבי-חירום מטפיסיים, הם חלק מהסיכונים הנורמליים של הקיום; אך כיוון שהשכן הוא חסר-ישע באופן זמני, יכול האדם להביא לו מזון ותרופות, אם הוא יכול להרשות זאת לעצמו (כפעולה של רצון טוב, ולא של חובה), או לאסוף כסף בין השכנים כדי לעזור לשכן החולה. אך אין פירושו של דבר שהוא צריך לתמוך בו מכאן והלאה, או שהוא צריך לבלות את חייו בחיפוש אחרי אנשים רעבים לעזור להם.
בתנאי-הקיום הרגילים, חייב האדם לבחור את מטרותיו, להקרין אותן בזמן, לפעול להשגתן ולהשיגן במאמציו שלו. הוא אינו יכול לעשות זאת אם מטרותיו נתונות לחסדי כל פורענות שתקרה למישהו אחר, והוא נדרש להקריבן בגללה. הוא אינו יכול לחיות את חייו לפי הדרכת כללים המתאימים לתנאים שבהם קיום אנושי אינו אפשרי.
את העיקרון שיש לעזור לאנשים במצב-חירום אי-אפשר להרחיב עד כדי כך שכל סבל אנושי ייחשב למצב-חירום, ושגורלם הרע של חלק מהאנשים ייהפך לשיעבודם הראשוני בחשיבותו של חיי האחרים.
עוני, בורות, מחלה ובעיות אחרות מסוג זה אינם מצבי-חירום מטפיסיים. מטבעם המטפיסי של האדם והקיום, האדם צריך לקיים את חייו במאמציו שלו; הערכים להם הוא זקוק – כגון עושר או ידע – אינם נתונים לו אוטומטית, כמתנת הטבע, אלא עליו לגלותם ולהשיגם על ידי מחשבתו ועבודתו שלו. המחויבות היחידה שלו כלפי אחרים, בהקשר זה, היא להחזיק במערכת חברתית המשאירה אנשים חופשיים להשיג, להרוויח ולשמור על ערכיהם.
כל מערכת אתיקה מבוססת על מטפיסיקה, כלומר על תיאוריה לגבי טבעו היסודי של היקום שבו האדם חי ופועל, ונגזרת ממנה. האתיקה האלטרואיסטית מבוססת על מטפיסיקה של "יקום אכזר", על תיאוריה שעל פיה האדם, מטבעו, הוא חסר-אונים וגורלו נחרץ – שהוא אינו יכול להגיע להצלחה, לאושר ולהישגים – שהנורמה של חייו היא מצבי-חירום, אסונות ושואות ושמטרתו הראשונית היא להילחם בהם.
כסתירה האמפירית הפשוטה ביותר של מטפיסיקה זו – כעדות לעובדה שהיקום החומרי אינו עוין לאדם ושאסונות הם יוצאים-מן-הכלל, ולא הכלל של קיומו – שימו-לב לרווחים העצומים של חברות הביטוח. שימו-לב גם לכך שהדוגלים באלטרואיזם אינם יכולים לבסס את האתיקה שלהם על עובדות שמקורן בקיומו הרגיל של האדם, ולכן הם מציעים מצבי "סירות הצלה" כדוגמאות שמהן יש לגזור כללי התנהגות מוסרית ("מה צריך לעשות אם אתה ואדם אחר נמצאים בסירת-הצלה שיכולה לשאת רק אחד?" וכו'). העובדה היא שבני-האדם אינם חיים בסירות-הצלה – ושסירת-הצלה אינה שבו יש לבסס את המטפיסיקה שלך.
המטרה המוסרית בחייו של אדם היא השגת אושרו שלו. אין פירושו של דבר שהוא אדיש לכל שאר בני האדם, שחיי-אדם הם חסרי-ערך לגביו ושאין לו סיבה לעזור לאחרים במצבי-חירום. אך פירושו הוא כן שהוא אינו משעבד את חייו לרווחתם של אחרים, שהוא אינו מקריב את עצמו לצרכיהם, שריפוי סבלותיהם אינו ענינו הראשוני, ושכל עזרה שהוא נותן היא יוצא-מן-הכלל ולא הכלל, פעולת נדיבות ולא חובה מוסרית, שהיא שולית ומקרית – כפי שאסונות הם שוליים ומקריים במהלך קיומו של האדם – ושערכים, ולא אסונות, הם התכלית, העניין הראשון והכוח המניע של חייו.
“The Ethics of Emergencies” from “The Objecticvist Newsletter” [1]
· Published by Ayn Rand & Nathaniel Branden, February 1963.
המאמר הופיע לראשונה ב"עלון האובייקטיביסטי" בפברואר 1963. פורסם בספר "מעלת האנוכיות".
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.