"המקום האחרון על פני הארץ"
הספר מאת רולנד הנטפורד | ביקורת ספרותית מאת מיכל פרם-כהן
שני חוקרים-יריבים יוצאים בנפרד למסע מפרך בן 2250 ק"מ דרך מדבר קרח ושלג, כשכל אחד מהם שואף להיות האדם הראשון בתחתית העולם – בקוטב הדרומי. האחד מגיע לקוטב וחוזר בשלום עם צוותו. השני מגיע אחרי למעלה מחודש ואינו חוזר; גופתו וגופות חברי צוותו נמצאות לאחר זמן מה במרחק 15 ק"מ מתחנת האספקה של המשלחת. המפסיד במירוץ הופך לגיבור והמנצח מואשם בגניבת הנצחון וכתורם לקיצה העגום של משלחת יריבו.
זהו תקציר המרוץ לקוטב הדרומי ב-1911 בין הנורבגי רואלד אמונדסן והאנגלי רוברט פלקון סקוט.
במשך למעלה מתשעים שנה הוסבר נצחונו של אמונדסן על סקוט במונחים מקריים כמו הבדלי מזג אויר או חרדתו של סקוט לנוכח כשלונו הצפוי. אולם הביוגרפיה הכפולה של שני חוקרים אלו, המקום האחרון על פני הארץ, מציגה דברים כהוויתם. הסופר רולנד הנטפורד מראה שתוצאות המרוץ היוו את שיאם של הבדלי האופי בין שני החוקרים, הבדלים שהתפתחו לכל אורך חייהם – למעשה, הבדלים בין הנחותיהם הפילוסופיות המנוגדות. הדרך בה נאבקו עם איתני הטבע, לא איתני הטבע עצמם, היא שקבעו את גורלם. כל אחד מהם היה אחראי להצלחתו – או לכשלונו.
הנטפורד עוקב אחר התפתחותם האישית של אמונדסן וסקוט מילדות לבגרות. אנו רואים את אמונדסן, גולש-סקי נלהב מילדותו, מחליט להיות חוקר למרות הסתייגות משפחתו. אנו רואים את סקוט, צוער בינוני וקצין טורפדו חסר-יכולת בצי הבריטי המלכותי, קריירה שנבחרה עבורו על ידי אביו, תוהה בגיל שלושים מה יעשה בחייו. אנו רואים את אמונדסן מתחיל בהכנות רחוקות-טווח למסעותיו העתידים – לומד את הנושא ומאמן עצמו בכשרים הנחוצים; אנו רואים אותו מצטרף למשלחת אנטארקטית לראשונה בגיל 25 ומשיג את חציית המעבר הצפון-מערבי מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט לראשונה בהיסטוריה – בגיל 35. אנו רואים את סקוט, מודאג עקב אי-קידומו בדרגה, נאחז בדרך העקיפין המקובלת בצי הבריטי באותו הזמן: משלחת לקוטב. אנו רואים את אמונדסן בוחר בפרידג'וף ננסן, החוקר הארקטי הנודע שחצה את גרינלנד לראשונה, כדמות מנחה ויועץ – בעוד סקוט בוחר בסיר קלמנט מרקהם, נשיא החברה הגיאוגרפית המלכותית, "מצודה-גוססת טיפוסית של בינוניות ממוסדת", שהשתתף במשלחת ארקטית יחידה חמישים שנה קודם לכן, כפטרון ומושך בחוטים.
בהתחרם במירוץ לקוטב הדרומי, שני החוקרים היו בערך בני אותו גיל: אמונדסן היה בן 39 וסקוט היה בן 43. מאחורי אמונדסן היו התמחות מתמדת במיומנויות הדרושות למשלחת לקוטב ושנים של ניסיון בתנאי הקוטב. מאחורי סקוט היו רק שגרה אפורה של תקנות צבאיות ומשלחת אנטרקטית אחת שכמעט הסתיימה באסון.
הניגוד ביו גישותיהם של אמונדסן וסקוט למחקר הקוטב דומה לניגוד בין גישותיהם של הווארד רוארק ופיטר קיטינג (בספרה של איין ראנד כמעיין המתגבר) לארכיטקטורה: יעוד-חיים שמקורו באהבת המקצוע לעומת בחירה שרירותית של מה שאחרים מעריצים במקרה; שאיפה להישגים מקוריים כנים לעומת מניפולציה של התועלת המישנית. לדברי הנטפורד, "אמונדסן היה המייצג הנעלה ביותר של מיומנות מחקר הקוטב. הוא התנשא מעל ומעבר ליריביו; הוא הביא גישה אינטלקטואלית לשטח מחקר הקוטב." (ע"מ 543) לעומת זאת, "סקוט היה אכול שאפתנות. אך לא מן הסוג המכוון כלפי מטרה מסויימת… הוא יקד בתשוקה מעורפלת להתקדם ללא מטרה מוגדרת." (ע"מ 125)
הנטפורד מדגיש הבדל משמעותי נוסף בין אמונדסן לסקוט: השקפותיהם המנוגדות על טבעו של מחקר הקוטב. אמונדסן התייחס לתנאים הקשים כאל המחיר הנחוץ כדי להגיע למטרתו – מחיר שיש לצמצמו ככל שניתן. הוא האמין שמשלחת לקוטב, עם כל הקשיים ואי הנוחות, יכולה להיות מהנה אם המורל גבוה. תמצית המחקר היתה, לאמונדסן, איך לעשות דברים טוב יותר, מהר יותר, קל יותר.
לסקוט, לעומת זאת, הקשיים היו תמצית המשלחת, וסבל היה משמעותה. השקפתו שיקפה את התפיסה הרגשית באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20: השקפת העולם הביירונית לפיה החיים הם מאבק נידון-לכשלון כנגד תנאים בלתי-אפשריים, עמידה בסבל היא מבחן הגבורה הסופי. סקוט, ככל "איש חיים משומשים", היה אכול תשוקה לתשואות הציבור. הוא רצה להיחשב לגיבור. וכך, בעוד אמונדסן אימן את עצמו ואת אנשיו בנהיגת מזחלות רתומות לכלבים ושחרר את צוותו מהצורך לסחוב את ציודם, סקוט דרש מאנשיו לגרור את ציודם בעצמם, והביאם אל סף התמוטטות. לאחר משלחתו הראשונה לאנטארקטיקה, סקוט הצהיר את סיבותיו להעדפת גרירת-אדם על גרירת-כלבים:
"אף מסע הנערך עם כלבים אינו יכול להתקרב לרומו של אותו רעיון נעלה המתגשם כאשר קבוצת אנשים צועדת קדימה להתמודד עם קשיים, סכנות, ומכשולים בידיים ריקות, ולאורך ימים ושבועות של עבודה פיסית קשה מצליחה לפתור כמה מבעיות הלא-נודע העצום." (ע"מ 188)
גישתו של כל חוקר כלפי קשיים השתקפה בדרך בה התמודד עם הסביבה האנטארקטית. אמונדסן היה נאמן לחוק "על מנת לשלוט בטבע יש לציית לו" [פרנסיס בייקון], והמציא דרכים לשלוט בתנאי הסביבה. הוא עשה שיפורים תמידיים במזון, ביגוד, מחסה, נהיגת כלבים, טכניקות גלישה – ויישם בקפידה את כל מה שלמד מן האסקימואים, עימם חי במשך כמה חודשים בזמן מסע חציית המעבר הצפון-מערבי. סקוט, לעומת זאת, התכוון לתקוף את הטבע בכוח פיסי ולתת לצד החזק יותר לנצח. הוא ציפה מאנשיו לשאת את כל האסונות שהטבע עלול להביא עליהם ולא טרח ללמוד איך להתגבר על אסונות כאלו. כאשר סקוט ניסה לשפר את סיכוייו להצלחה במסעו השני, השיפור כלל סוסי פוני מסיביר ומזחלות ממונעות – ירייה בחשיכה שהוכחה כחסרת התאמה באופן פטאלי לתנאים האנטארקטיים.
השגת התואר "האדם הראשון בקוטב הדרומי" היתה חשובה לשני המתחרים, אולם כשאמונדסן נתקל בטמפרטורה של מינוס 56 מעלות צלזיוס בדרכו לקוטב, הוא וצוותו חזרו לבסיסם על מנת לחכות למזג-אויר נוח יותר. לעומת זאת, כשסוסי הפוני של סקוט מתו מקור ורעב ומזחלותיו הממונעות יצאו מכלל שימוש, סקוט לא היסס לחזור לשיטת גרירת-אדם, למרות שידע שציודו ויכולת הגלישה של אנשיו היו בלתי מתאימים באורח חסר-תקווה לדרך מסע מתעמרת זו.
חולשותיה של משלחתו של סקוט מדהימות יותר לאור העובדה שהיה זה נסיונו השני לגבור על אנטארקטיקה. הוא סירב ללמוד מכשלונו הראשון, ותלה אותו בתנאי-טבע שמעבר לשליטתו. לדוגמה, אחת הבעיות הקשות ביותר שעמדו בפני חוקרי הקוטב הייתה צפדינה, מחלה שיכולה לגרום למוות. הגורם לצפדינה, חוסר ויטמין סי, עדיין לא התגלה. אמונדסן חווה את זוועות הצפדינה במסעו הראשון לאנטארקטיקה, והחליט למצוא דרך למנוע את הישנותה. לאחר מכן, בחציית המעבר הצפון-מערבי, אמונדסן פעל לפי עצתו של ידידו ד"ר קוק שהבחין, במסע ארקטי קודם, שהאסקימואים המקומיים לא סבלו מצפדינה. בהתאם לכך דאג אמונדסן שאנשיו יחקו את הדיאטה אסקימואית, כולל בשר כלב-ים נא, ובעיית הצפדינה נפתרה. במסעו הראשון של סקוט לאנטארקטיקה עשתה הצפדינה שמות במשלחתו, אולם סקוט לא היה מוטרד מכך במיוחד; הוא אפילו התגאה שכמות הקלוריות של מזונו ומזון אנשיו הייתה הנמוכה ביותר מכל משלחת מאז 1820. סקוט לא שיפר את דיאטת משלחתו במסעו השני והאחרון, ומשלחתו שוב הוכתה בצפדינה (ותת-תזונה). אבל אפילו כשסקוט ואנשיו גססו מקור ורעב, סקוט כתב ביומנו: "גורמי האסון אינם נעוצים בארגון כושל אלא בחוסר מזל." (ע"מ 508) ניתוחו של הנטפורד, המתבסס על מחקר ממצה, מוכיח את ההיפך: תוצאות המרוץ לא היו עניין של מזל אלא התוצאה ההגיונית של אופיו ופעולותיו של כל חוקר. והוא חורץ את גזר דינו של כל חוקר בהתאם.
הנטפורד מכליל את פעולותיו של כל חוקר בקשרו אותן לערכיו ולראייתו את עצמו, אחרים, ואת טבע המציאות. לדוגמא, סקוט עמד על אכיפת משמעת צבאית על משלחתו למרות שחלק מהם היו אזרחים והמשלחת כולה הייתה בחסות החברה הגיאוגרפית המלכותית, לא הצי הבריטי. הנטפורד מקשר התנהגות זו לערכיו של סקוט: בעיני סקוט אנשים היו תארים ודרגות, לא בני אדם בעלי הישגים, והוא השתוקק לתארים ודרגות, לא להישגים שעמדו מאחוריהם; הוא חש שליטה במציאות רק כשסמכות דרגתו הייתה בידו. אמונדסן, לעומת זאת, הקדיש את מעייניו באופן מוחלט לקידום ידיעותיו ומומחיותו. הוא בחר את אנשיו לפי יכולתם ודרש מהם נאמנות, לא משמעת עיוורת. ערכיו והשקפתו מתוארים היטב בקטע מתוך יומנו ממסעו למעבר הצפון-מערבי:
"בעקבות ניסיוני האישי, החלטתי להנהיג באנייה את שיטת החופש, במידת האפשר. לתת לכל אחד להרגיש שהוא עצמאי בתחום שלו. בדרך זו נוצרת – בין אנשים הגיוניים – משמעת ספונטנית מבחירתם החופשית, שערכה רב לאין ערוך מכפייה. כל אדם מודע לכן להיותו בן-אדם; מתייחסים אליו כאל יצור הגיוני, לא כאל מכונה… הרצון לעבוד גדול פי כמה, ולפיכך גם העבודה עצמה. כולנו עובדים למען מטרה משותפת ולכן מתחלקים בעבודה בשמחה." (ע"מ 194)
כך הופך הניגוד בין שני האנשים לניגוד בין שתי פילוסופיות. זהו ניגוד בין השאיפה להשיג והשאיפה להיחשב כבעל הישגים; בין תכנון לטווח רחוק ואלתור של הרגע; בין עצמאות ותלות; בין אחריות ופחזנות; בין שימוש בהגיון ביחס לאנשים ולטבע ובין שימוש בכוח פיזי; בין אהבת החיים ועולם זה לבין בריחה מן המציאות הדומה למשאלת מוות; בין השקפת עולם מיטיבה והשקפת עולם מרעה.
המקום האחרון על פני הארץ מראה גם כיצד סקוט, שנכשל, הפך לגיבור בעוד אמונדסן, שהצליח, כמעט ונשכח. משלחתו הנידונה-לכשלון של סקוט הפכה לנושאם ה"רומנטי" של ספרים רבים, סרט, מחזה, אפילו סמפוניה מוסיקלית. מה יכול היה להפוך לא-יוצלח חסר יכולת לגיבור? – הרעיון שהאדם הוא חסר-אונים כנגד כוחות הטבע הבלתי צפויים ושגיבור הוא מי שנאבק כנגד גורלו למרות שאינו יכול להתחמק ממנו. אלו היו הרעיונות הביירוניים שהניעו את סקוט ובני תקופתו, אך רעיונות אלו נבעו מהקשר פילוסופי רחב יותר בו סקוט יכול היה למלא את תפקיד הגיבור. הנטפורד מדגיש שסקוט:
"התקבל כקדוש מעונה אפילו בחוגים מרקסיסטיים בסביבה הזרה באופן גרוטסקי של ברית המועצות, ולדברי סופר סובייטי אחד הוא נשלח כהתגלמותו של 'קרב עדי מוות כנגד כוחות הגורל כאותו נהג טרקטור הנוהג את מכונתו אל תוך שדה חיטה העולה באש." (ע"מ 528)
מה יכול להיות משותף בין רומנטיקה ביירונית לבין מרקסיזם? הנטפורד רק מרמז את התשובה, אך ברור שהגורם המשותף הוא הילול ההקרבה העצמית – במקרה אחד להוכיח את "גבורתך", במקרה השני כדי לעזור לכלל – אך בשני המקרים עם השקפת עולם בסיסית פסימית. היה זה מתאים שסקוט ואנשיו הוספדו בדרשה דתית על "התזכורת שהביאו לנו על תהילת ההקרבה העצמית, ברכת הכשלון." (ע"מ 524)
אמונדסן לא נהנה משום אגדה. הישגו הוערך במונחים טכניים, לא מוסריים. ביצועו הורד לדרגת "מקצוענות" – כאילו שמשלחת מחושבת, מציאותית ומוצלחת אינה רומנטית. התגובה הציבורית לאמונדסן היתה דו-משמעית. הוא בוקר על כך שדחף את עצמו לפני סקוט ועל כך שהצליח "על גופתו המתה של סקוט." ההרגשה הכללית היתה שאלמלא אמונדסן, סקוט היה האדם הראשון בקוטב הדרומי, ושיפוטו לא היה מתערפל עקב הצורך להתחרות עם אמונדסן (!) יומנו של סקוט, השתפכות סובייקטיבית של רגשנות על ההקרב העצמית ומות-הקדושים של בני משלחתו, הפך לרב-מכר. יומנו של אמונדסן, דין וחשבון מדוייק ושנון של עובדות, לא משך את לב הציבור. מעניין שכאשר לאחר שבע-עשרה שנים אמונדסן ניספה בהתרסקות מטוס ליד הקוטב הצפוני בניסיון להציל חוקר איטלקי, לא הפך להיות קדוש מעונה. אמונדסן לא היה בעל אישיות של קדוש מעונה וודאי שלא שאף להפוך לכזה.
המקום האחרון על פני הארץ הוא המחשה של הניגוד בין טוב ורע – סוף סוף במשמעותם המוסרית הנכונה. לצד הרע עומדים יצרים שליליים: "פחד הוביל בראש; פחד מכשלון מקצועי… מנטליות של בריחה וחשיבה תגובתית, שמשמעותן רגשנות מסוכנת ופחזנות." לצד הטוב עומדים: "הכוח החיובי של שאפתנות טהורה… החיפוש אחר הגשמה עצמית במקום הימנעות ממה שיכול להיות גרוע יותר. המטרה לפנים במקום השוט מאחור." (ע"מ 236-237)
כל הזכויות שמורות© מיכל פרם-כהן 1987, 2007
המקום האחרון על פני הארץ לא תורגם לעברית והציטוטים הם בתרגומה של מיכל פרם-כהן.
ניתן להשיג את הספר באמזון: The Last Place on Earth by Roland Huntford
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.