אולי אתה טועה? מאת ד"ר ליאונרד פיקוף

אולי אתה טועה?

מאת ד"ר ליאונרד פיקוף | המאמר: Maybe You’re Wrong, פורסם לראשונה בתאריך 8 באפריל ,1981 במגזין The Objectivist Forum. איורי סטוריבורד Ana Kajaia.

"כיצד יודע אתה שאינך טועה?" שאל דקרט כשפתח את השער לפילוסופיה המודרנית. אולם, שאלה זאת, הנשאלת בריק היא שאלה המוסווית כהתעניינות באמת, אך היא היפוכה הגמור. היא הורסת את האמת. היא הורסת את ההערכה העצמית ומכוונת להדביקך בספק אינטלקטואלי תמידי.

כיצד יודע הינך שאינך כרגע במיטך, חולם? כיצד יודע הינך שאינך נעול במוסד לחולי רוח וסובל מאשלייה שהינך בבית וקורא חוברת? כיצד הינך יודע שאינך מולך שולל בכל מחשבותיך על ידי שד מרושע – המגחך לעצמו כי השתלט עליך בצורה כה מושלמת?

הקטע מעל הינו, אני מודה, דרך משונה לפתוח בה מאמר. אפילו משונה עוד יותר יהיה לפתוח בה תקופה פילוסופית. ובכל זאת, בעזרת שאלות כגון אלה, פתח רנה דקרט במאה ה-17 את קריירת הפילוסופיה המודרנית.

אנשים מסוגלים לשגות – ציין דקרט כשהחל לעסוק בפילוסופיה – הם יכולים לפרש לא נכונה מידע חושי, לבצע שגיאות לוגיות, לסבול מאשליות חולניות וכו'. כיצד, אם כן – שאל הוא – יכול אני להיות בטוח בדבר כלשהו, אפילו באמת כה ברורה מאליה ששתיים ועוד שלוש שווים חמש? כיצד יכול אני לדעת אי פעם שאיני מבצע שגיאה? "לבסוף חש אני נאלץ להודות שדבר מכל מה שהאמנתי בו קודם לכן כי אמת הוא, אינו כזה שאיני יכול לפקפק בו במידה מסויימת." (הגיגים הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, (Meditationes de prima philosophia

היכולת האנושית לטעות, בטיעון זה, אינה משתלבת עם האפשרות לידיעה. "אני יודע" גורר "איני יכול לשגות" אך "אני בר-טעות" – טוען הוא – גורר "אני תמיד יכול לטעות" ולכן, יצור בר-טעות אינו יכול לטעון לידע.

דקרט עצמו חשב שעל ידי שיטת הטלת ספק קודם לכל בכל דבר, יוכל בסופו של דבר לגלות אקסיומה עליונה חסינה בפני שגיאה או ספק ("אני חושב משמע אני קיים"). גישת דקרט השמיטה את הקרקע מתחת לרגליו שלו יחד עם כל דבר אחר, כפי שהבחינו בכך אנשי מחשבה מאוחרים. שיטת הטלת הספק האוניברסלית אינה מותירה כל מפלט לטוען אותה; היא מבטלת את תוקף התודעה האנושית כשלעצמה ושל כל רעיונות האדם – עובדה המומחשת בבהירות על ידי הפילוסופיה מאז דקרט.

מסע הצלב של הספקנות בתקופה המודרנית, ההתקפה המתגברת על ביטחון, מוחלטים והשכל עצמו – העמידה על כך שתפישות מוצקות הינם מחלה, ופשרה בכל עימות היא הדרך היחידה לאדם – כל אלו, בחלקן הגדול הן צמיחת גישתו הבסיסית של דקרט לפילוסופיה. כדי לרכוש מחדש את בטחונה העצמי של רוח האדם קאנט הינו המודרניסט הראשון אותו יש לדחות (ראו "מבוא לאפיסטמולוגיה אובייקטיביסטית"); השני הוא דקרט.

 

אנשים טעו ולכן – הוא מורה – אין הם יכולים לעולם לדעת מה נכון. אם הם אינם יכולים, כיצד גילו בכלל שטועים הם? כיצד יכול אדם ליצור מושגים כמו "טעות" או "שגיאה" בעוד הוא חסר כל ידע לגבי הדבר הנכון? "שגיאה" מציינת התרחקות מן האמת; מבחינה הגיונית מניח המושג "שגיאה" מראש שהאדם כבר תפש מראש אמת כלשהי. אם לא היתה האמת ניתנת לידיעה, כפי שמורה דקרט, היה חסר כל משמעות רעיון ההתרחקות ממנה.

נקודה זו ניתנת להשלכה על המושגים המציינים צורות מסויימות של שגיאה. אם לעולם איננו יכולים להיות בטוחים כי נימוק הוא תקף מבחינה הגיונית, אם תקפות אינה ניתנת לידיעה אזי המושג "שיקול בלתי תקף" אינו ניתן להשגה או להשלכה. אם לעולם איננו יכולים לדעת כי האדם שפוי בדעתו, אזי המושג "חוסר שפיות" הוא בלתי ניתן ליצירה או להגדרה. אם אין אנו יכולים לזהות מצב של ערנות, אזי איננו יכולים לזהות או ליצור מושג ממצב של חוסר-ערנות (כגון חלום). אם אין אדם יכול לתפוש א' הרי לא א' אינו מייצג מאומה.

היכולת לטעות אינה עושה את הידע לבלתי אפשרי. הידע הוא המאפשר לגלות את היכולת לטעות.

ובכן, מהי משמעותה האמיתית של היכולת לטעות ומהן המסקנות הפילוסופיות המתמעות ממנה?

לומר שהאדם הוא בר-טעות אומר כי ברמה המושגית של המודעות אין האדם צודק באופן אוטומטי; הוא אינו בנוי כך ששגיאה הינה בלתי אפשרית לו; אין הוא בנוי כך שעצם נוכחות רעיון במוחו מבטיחה את אמיתותו. נובע מכך שאין האדם יכול לקבל ללא ביקורת כל רעיון העולה במוחו. כדי לדעת מה מידת האמת שברעיון על כל יצור בר-דעת לעשות: הוא חייב ליצור את מסקנותיו בשיטה מסויימת, שיטה שתבחין בין נכון למוטעה, בין קיום לאי-קיום. תודעה שאינה עלולה לטעות יכולה הייתה לקבל בבטחון כל מה שנקרה לה; אחריותה של תודעה ברת-טעות היא לאמת את מסקנותיה בעזרת תהליך מוגדר.

המדע המגדיר את השיטה הנכונה לאימות הינו האפיסטמולוגיה. מטרת ענף זה הינה להדריך את מוח האדם בצבירת ידע, כך שמסקנותיו בכל שלב של התפתחותו יתאימו לעובדות שבמציאות. בקיצור – אם נדחוס זאת לתוך משפט אחד – מה שהאפיסטמולוגיה מלמדת אדם הוא: התחל בעזרת הוכחות חושיך, צור מושגים בהתאם ליחסים האמיתיים (המתמטיים) שבין העצמים המובחנים; השתמש במושגים ויישם אותם בהתאם לכללי הלוגיקה (האריסטוטלית) . אם תעקוב אחר שיטה זו וכל תוצאותיה, יאומתו מסקנותיך וזכאי תהיה לטעון שהן אמת.

בתקופות הקדם-פילוסופיות לא היו האנשים, בעיקרו של דבר, ביקורתיים; רובם קיבלו ללא שאלה את התכנים הבלתי-מובחנים של תודעתם; אף אותם מעטים שגיששו, אולי, לשאול שאלות ידעו מעט מאד במונחים מודעים על השיטות לכיוון תהליכיהם השכליים או להערכת רעיונותיהם. בכוח בורות פשוטה ומחוסר כל מושג מאורגן של אובייקטיביות היו, למעשה, האנשים הפרימיטיביים במצב של סובייקטיביסטים או מיסטיקנים ולא יכולות היו להיות להם כל תשובות לאתגרים כגון: כיצד אתה יכול לבטוח במסקנותיך? או – כיצד יכול אתה לדעת שלא בוצעה שגיאה?

ואז באו התצפיות המדעיות המגששות הראשונות, ענקי יוון ושיאם: אריסטו ודורות הלוגיקנים שנתנו צורה לתגליותיו, ותחילתו של מסע הניסוי המודרני. אז הופיע דקרט, קורא לניתוק מן העבר והתחלה חדשה; התחלה שנבנתה ממצב הוויה רדופת ספיקות בחלל ריק, כאילו מעולם לא היה אריסטו קיים, כאילו האפשרות לטעות היתה אסון שאין תושבה לו והאנשים נמצאים עדיין במצב קדם-הפילוסופיה, מלבד זאת שכאשר היו במצב זה לא התווכחו על בעיית השגיאה.

אם פרא בג'ונגל הרצוץ על ידי תופעת מחלה פיסית היה מצהיר כי בריאות הינה בלתי אפשרית ניתן היה לרחם על בורותו. דקרט העלה הצהרה דומה לזו לרמת העיקרון הבסיסי של הפילוסופיה המודרנית. כך גרם אבי הפילוסופיה המודרנית להפלתה.

התשובה לאפשרות השגיאה היא אפיסטמולוגיה. כאשר מיישם אדם בצורה מתאימה את טכניקות האימות המוגדרות על ידי אפיסטמולוגיה רציונלית אין הוא בטוח אך ורק בעובדה שרעיון עלה במוחו, ולכן העובדה שהוא בר-טעות מטבעו אינה נוגעת לעניין; הוא זכאי לטעון לידע לגבי מה שהוכיח. לדוגמא: אם נשאל ילד חסר-ידע מהו סכומם של שתיים ועוד שלוש והוא ינחש באופן עיוור, קרוב לודאי שניחושו יהיה מוטעה; זהו ביטויה של יכולת הטעייה האנושית. אך אם ימשיך הילד וילמד את חוקי החשבון, יישם אותם למקרה הנוכחי ויתפוש שכל תשובה מלבד "חמש" תכיל סתירה, הרי ילד זה, בהקשר מסויים זה, אינו יכול יותר לטעות; על ידי שימוש בתהליך אימות הוא מחק את אפשרותו הקודמת לטעות.

אפשרי – טוען הנימוק הספקני – לאדם שיימצא טועה; לכן, אפשרי שכל פרט יהה שוגה בכל שאלה. נימוק זה הינו מסקנה בלתי הגיונית; זהו שימוש דו-משמעי במונח "אפשרי".

מה שאפשרי למין מסויים בתנאים מסויימים אינו אפשרי בהכרח לכל פרט השייך למין זה בכל מערכת תנאים שהיא. לכן, אפשרי הדבר ליצור אנושי לרוץ מייל בפחות מארבע דקות ואפשרי ליצור אנושי להיות בהריון, אך איני יכול, בכל אופן, לפנות לג'נטלמן בכיסא הגלגלים ולומר לו: "אולי תלד בן בשבוע הבא, לאחר שתרוץ לבית החולים ב-3.9 דקות" – אחרי הכל, אתה אנושי ואפשרי הוא ליצור אנושי לעשות מעשים אלו.

אותו עיקרון ניתן ליישום לאפשרות של שגיאה – או של אמת. אם מישהו מחזיק בדעה כי ניו-יורק עשוייה ממרק-פיטריות אין הוא יכול להגן על אמירתו על ידי אמירה: "אפשרי הוא ליצור אנושי להשיג את האמת. אני אנושי ולכן אולי זו האמת". אין זה משנה מה אפשרי בנסיבות מסויימות, אדם אינו יכול להיות "אולי" צודק כאשר הוא בבירור טועה. באותו טיעון, אין שום ספקן היכול להצהיר כי אתה אולי טועה כאשר אתה בבירור צודק. "הדבר אפשרי לאדם…" אינו מצדיק "זה אפשרי שאתה…" הטענה האחרונה תלוייה בפרט שעליו מדובר ובנסיבות.

"אתה אולי טועה" הינה אשמה שצריכה להיתמך על ידי הוכחות ספציפיות. אין היא יכולה להיטען ללא הקשר, קרקע או בסיס, כלומר: באופן שרירותי.

בדיוק מכיוון שהאדם הינו בר-טעות וצריך לאמץ את מסקנותיו על ידי תהליך שכלי – הצהרות שרירותיות הינן חסרות תוקף ובלתי משמעותיות. דבר זה נכון לגבי כל טענה לאמת, אם מתיימרת היא לזהות את הממשי או האפשרי; בכל מקרה, צריכה הטענה להיתמך בהוכחה ואם אינה, אפשר וצריך לדחות את הטענה ללא התחשבות נוספת. העיקרון כאן הוא שנטל ההוכחה הינו על כתפי הטוען לחיוב. אין זו אחריותו של אדם להוכיח את השלילה. כלומר, לסתור את הצהרות השווא שמשהוא הוא (או יכול להיות שהוא) המקרה. אחריותו שלו הינה להצדיק את הצהרתו, אם בידו הדבר.

דבר זה אינו בכוח הספקן. כאשר נשללות ממנו ההנחות המוקדמות הקרטזיאניות הוא נותר כמעט חסר כל – כפי שמדגים הדיאלוג הבא: (מר א' הציע זה עתה נימוק להשקפה כלשהי):

ב': אינך יכול להיות בטוח במסקנתך כי האדם הינו בר טעות.

א': נכון, האדם הוא בר טעות, אך הנה העדויות וההוכחה הספציפיים שלי – האימותים שלי. בנקרה זה אני יכול לדעת ויודע את האמת.

ב': אך האימות שלך עצמו יכול להיות מוטעה. כיצד אתה יודע שלא שגית ביישום שיטת האימות שלך?

א': האם הנך רואה כל סימן לכך? האם יכול אתה להצביע על פגם כלשהוא בדרך המחשבה שלי, או בעובדה שהזנחתי, או מונח שאינו מוגדר היטב, או, לפחות, רמז לנימוק מסוג כלשהו נגדי?

ב': ובכן, לא, אינני יכול. איני יכול להוכיח שביצעת שגיאה. אך כיצד יודע אתה שלא שגית?

א': העולה על דעתך שגיאה מסוימת כלשהי?

ב': לא. אינני יכול לציין את השגיאה, אינני יודע מה היא – אך אולי היא שם? רוצה אני שתוכיח כי לא ביצעת שגיאה בלתי-מוגדרת ובלתי-מזוהה. אין אני יכול להבחין בין הנימוק שלך לנימוק תקף לחלוטין אך עדיין איני בטוח. הוכח ששגיאה בלתי נתפשת זאת אינה קיימת.

כאן – רק מעט יותר מפורשות מאשר בחיים הממשיים – קיימת הדרישה המלאה להוכיח שלילה. אין הספקן יכול להצביע על שגיאות מסויימות; אם היה הוא עושה זאת היה נוטש את הספקנות; הוא היה נכנס אל שדה הידיעה במקרה הפרטי, ומסכים שיכול הוא להבחין בין אמת לשגיאה.

לעיתים קרובות צויין כי הוכחת קיום האל תהיה קטלנית לדת; אל העומד להוכחה חייב יהיה להיות סופי ומוגבל; הוא יהיה יישות אחת בין יישויות רבות אחרות בייקום, לא כוח עליון מיסטי הנמצא מעבר למדע ולמציאות. הדבר המזין את רוח הדת אינו הוכחה אלא אמונה – כלומר, עקיפת מוח האדם. ע"י אותו נימוק ובעזרת סוג דומה של תזונה מונעת ומשגשגת הספקנות. הוכחת שגיאה של אדם, או כל תופעה אחרת תהיה קטלנית להשקפה זו: הוכחה כזו תאמר כי ידע הוא אכן אפשרי. בשל כך, בסופו של דבר, אין לספקן להציע דבר זולת "אולי אתה טועה" חסר בסיס – אשר אותו הוא טוען באמונה של קנאי דתי.

דקרט הוא האיש האחראי להתפשטות ה"אולי"ים הספקניים. על ידי בחירה בספק כאמצעי לבטחון העלה דקרט את השגיאה למעמד עליון מן האמת; ראשית, מורה הוא, צריכים אנו להתמקד באפשרות השגיאה ולסלק אותה; אז נוכל להגיע לאמת. אך, לפני ידיעת האמת, כיצד נוכל לדעת מה הן השגיאות האפשריות? תשובת דקרט מסתכמת ב"הכל הולך". מתחת למעטה אפשרות השגיאה העניקה שיטתו לכל אדם זכות להצגת ספקות כלשהן, חסרות בסיס ככל שיעלו על דעתו – תוך הסכמת דקרט כי עליו מוטלת חובת הוכחת ביטול הספיקות. בשלב זה גילו יורשיו כי אינם יכולים להוכיח שלילה.

שיטת דקרט היא בלתי-תקפה ולא-אפשרית מבחינה שכלית. הטלת הספק ללא בסיס הינה שוות ערך ולמעשה צורה של העלאת טענות משוללות בסיס. שני מהלכים אלה, מתוקף היותם אקראיים, פסולים מעצם טבע הידיעה האנושית. מבחינה שכלית חייב ביטחון לקדום לספק כשם שתפישת אמת חייבת לקדום לגילוי שגיאה. כדי לבסס טענה לידע יש להוכיח רעיון באורח חיובי על בסיס ההקשר המלא של העדויות שבנמצא; כלומר: אדם צריך להוכיח כי הוא צודק. על איש אין מוטלת החובה – ואין זה אפשרי – להוכיח שאין הוא טועה, כאשר אין בנמצא כל עדות לשגיאה.

"כיצד יודע אתה שאינך טועה?" הנשאלת בריק היא שאלה המוסווית כהתעניינות באמת, אך היא היפוכה הגמור. היא הורסת את האמת. היא הורסת את ההערכה העצמית ומכוונת להדביקך בספק אינטלקטואלי תמידי. אל תיתן לספקנים להצליח בזאת.