בוני המצבות
מאת איין ראנד
המאמר The Monument Builders פורסם בשנת 1962 ונכלל בספר "מעלת האנוכיות".
מה שהיה פעם, לכאורה, אידיאל, הוא היום שלד לבוש-בלואים המקשקש כדחליל ברוח מעל העולם כולו, אך לאנשים אין האומץ להביט למעלה ולגלות את הגולגולת המחייכת מתחת לסחבות שותתות-הדם. שלד זה הוא הסוציאליזם.
לפני חמישים שנה, יכול היה להיות תרוץ כלשהו (אם כי לא הצדקה) לאמונה כי הסוציאליזם הוא תורה פוליטית המונעת על ידי טוב-לב ומכוונת להשגת רווחתו של האדם. כיום, כבר אי אפשר לראות אמונה זאת כטעות בתום-לב. הסוציאליזם נוסה על כל יבשת בעולם. לאור כשלונותיו, הגיע הזמן לחקור למניעיהם של הדוגלים בסוציאליזם.
התכונה העיקרית של הסוציאליזם היא הכחשת זכויות הרכוש הפרטיות; בסוציאליזם, הזכות לרכוש (כלומר, הזכות לשימוש ולהפטרות) נתנת בידי "החברה ככלל", כלומר בידי הכלל, והייצור והחלוקה נשלטים בידי המדינה, כלומר בידי הממשלה.
אפשר להגיע לסוציאליזם בכוח, כמו בברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות – או על ידי בחירות, כמו בגרמניה הנאצית (הנציונל-סוציאליסטית), דרגת הסוציאליזם יכולה להיות כללית, כמו ברוסיה – או חלקית, כמו באנגליה. מבחינה תאורטית, ההבדלים הם שטחיים; מבחינה מעשית, הם רק עניין של זמן. העיקרון הפנימי, בכל המקרים, זהה.
מטרותיו, לכאורה, של הסוציאליזם היו: ביטול העוני והשגת שגשוג, קדמה ושלום כלליים ואחווה אנושית. התוצאות היו כשלון מבהיל – כלומר, מבהיל אם מטרתך היא רווחתו של האדם.
במקום שגשוג, הסוציאליזם הביא שיתוק ו/או התמוטטות כלכלית לכל מדינה שניסתה אותו. דרגת הסוציאליזם הייתה דרגת האסון. התוצאות השתנו בהתאם.
אנגליה, שפעם הייתה האומה החופשית והגאה ביותר באירופה, ירדה למעמד של מעצמה מדרגה שניה, ונכחדה לאט ממחלת ההמופיליה, כשהיא מאבדת את החלקים הטובים ביותר מדמה הכלכלי; המעמד הבינוני ובעלי המקצוע. האנשים המוכשרים, בעלי-היכולת, היצרניים והעצמאיים עוזבים אותה באלפיהם, מהגרים לקנדה או ארה"ב בחיפוש אחר חופש. הם בורחים משלטון הבינוניות, מבית המחסה המבהיל שדיריו, אחרי שמכרו את זכויותיהם עבור שיניים תותבות חינם, מייללים עכשיו ש"מוטב להיות אדום מאשר מת".
במדינות בהן הסוציאליזם מלא יותר, ההתחלה, הסימן שהכריז על השלטון הסוציאליסטי, היה רעב – כמו ברוסיה הסובייטית, סין הקומוניסטית או קובה. בארצות אלו, הסוציאליזם הוריד את האנשים לעוני האיום של התקופות הטרום-תעשייתיות, למות ברעב, מילולית, והחזיק אותם ברמת אומללות מנוונת.
לא, זה לא "רק זמני", כפי שמצדיקי הסוציאליזם אמרו – במשך חצי המאה. אחרי ארבעים וחמש שנים של תכנון ממשלתי, רוסיה עדיין אינה יכולה לפתור את הבעייה של להאכיל את אוכלוסייתה.
בכל הקשור ביצרנות ובמהירות ההתפתחות הכלכלית, השאלה של ההשוואה בין הקפיטליזם והסוציאליזם נענתה פעם אחת ולתמיד – לכל אדם ישר – על ידי ההבדל הנוכחי בין מערב ומזרח ברלין.
במקום שלום, הסוציאליזם הביא סוג חדש של טרוף איום אל היחסים הבינלאומיים – "המלחמה הקרה", שהיא מצב של מלחמה מתמדת עם תקופות שלום בלתי מוכרזות, בין פלישות פתאומיות וזדוניות – כשרוסיה תופסת שליש משטח העולם, עם שבטים ואומות סוציאליסטיות הנאחזות זו בגרונה של האחרת, כשהודו הסוציאליסטית פולשת לגואה, וסין הקומוניסטית פולשת להודו הסוציאליסטית.
סימן ברור לשחיתות המוסרית של תקופתנו היא השלווה קשוחת הלב בה רוב הסוציאליסטים והמזדהים איתם, ה"ליברלים", רואים את הזוועות המבוצעות בארצות ומקבלים שלטון טרור כדרך חיים – תוך הכרזה על עצמם כדוגלים ב"אחוה אנושית". בשנות ה-30, הם כן מחו נגד הזוועות של גרמניה הנאצית. אך זה, כנראה, לא היה עניין של עיקרון, אלא רק מחאה של כנופיה יריבה הנלחמת עבור אותו שטח – כי איננו שומעים יותר את קולותיהם.
בשם ה"אנושיות", הם מקבלים וסולחים לביטול החופש וכל הזכויות, הפקעת כל הרכוש, הוצאות להורג ללא משפט, חדרי עינויים, מחנות של עבודת-עבדים, הטבח ההמוני של אין-ספור מיליונים ברוסיה הסובייטית – והאימה זבת-הדם של מזרח ברלין, כולל גופותיהם נקובות הכדורים של ילדים בורחים.
כששמים לב לחלום הבלהות של המאמצים האנושיים של מאות אלפים הנאבקים לברוח מהארצות הסוציאליסטיות של אירופה, לברוח על פני גדרות תיל, תחת אש של מכונות יריה – אי אפשר כבר להאמין שהסוציאליזם, בכל צורה שלו, מונע על ידי טוב לב ועל ידי הרצון להשיג את רווחתם של אנשים.
שום אדם בעל טוב לב אמיתי לא יכול היה להתחמק או להתעלם מאימה כה גדולה בקנה-מדה כה עצום.
הסוציאליזם אינו תנועה של העם. זו תנועה של האינטלקטואלים, שנוצרה, הונהגה ונשלטה על ידי האינטלקטואלים, והובאה על ידיהם ממגדלי השן המחניקים שלהם אל אותם שדות מעשה מלאי דם בו הם מאוחדים עם בני הברית והמבצעים שלהם: הבריונים.
אם-כן, מה הוא המניע של אינטלקטואלים אלו? תאוות כוח. תאוות כוח – כהפגנת חוסר-אונים, תעוב-עצמי ותשוקה למה שלא הרוויחו.
לתשוקה לבלתי מורווח יש שני צדדים: הבלתי-מורווח בחומר והבלתי-מורווח ברוח (ב"רוח" כוונתי; תודעת האדם). שני הצדדים הללו קשורים בהכרח זה בזה, אך תשוקתו של אדם יכולה להתמקד בעיקר על האחד או על האחר. התשוקה לבלתי-מורווח ברוח היא ההרסנית והמושחתת יותר בין השניים. זו תשוקה לגדולה בלתי-מורווחת; היא מבוטאת (אך לא מוגדרת) על ידי האפלולית המעורפלת של המונח "יוקרה".
אלו המחפשים יתרונות חומריים שלא הרוויחו הם רק טפילים כספיים, קבצנים, בוזזים או פושעים, המוגבלים מידי במספרם ובמוחם בשביל להיות איום לתרבות, אלא אם כן ועד אשר הם משוחררים והופכים לחוקיים בידי מחפשי הגדולה הבלתי-מורווחת.
גדולה בלתי מורווחת היא מושג כל כך לא ממשי, כל כך נוירוטי, שהאדם הנבזה המחפש אותה אינו יכול לזהותה אפילו לעצמו; לזהותה, יהיה לעשותה בלתי-אפשרית. הוא זקוק לססמאות האי-רציונליות והבלתי ניתנות להגדרה של האלטרואיזם והקולקטיביזם כדי לתת צורה חצי סבירה לדחף חסר השם שלו ולעגן אותו במציאות – לתמוך בתרמית העצמית שלו יותר מאשר לרמות את קורבנותיו. "הצבור", "האינטרס הציבורי", שרות לציבור הם האמצעים, הכלים, המטוטלות המתנודדות של ההפנוזה העצמית של תאב-הכוח.
כיוון שלא קיימת יישות כמו "הציבור", כיוון שהציבור הוא רק מספר פרטים, כל טענה או השלכה לעימות של "האינטרס הציבורי" עם אינטרסים פרטיים פרושה שיש להקריב את האינטרסים של חלק מן האנשים לאינטרסים ולמשאלות של אחרים. כיוון שהמושג הוא בלתי-ניתן להגדרה בצורה נוחה כל כך, שימושו מבוסס רק על היכולת של כל כנופיה נתונה להכריז ש"הציבור – זה אני" – ולבסס טענה זאת עם איום ברובה.
שום טענה כזו מעולם לא קויימה, ואי אפשר יהיה לקיימה אי פעם, ללא עזרת רובה – כלומר, ללא כוח פיזי. אך מצד שני, אלו המשתמשים ברובים, ללא טענה זו, היו נשארים במקום אליו הם שייכים; בעולם התחתון, ולא היו מגיעים לשליטה במוסדות המדינה ועל גורלן של אומות.
יש שתי דרכים לטעון ש"הציבור זה אני": האחת היא דרכו של הטפיל החומרי הגס הדורש נדבות ממשלתיות בשם הצורך ה"ציבורי" ומכניס לכיסו את מה שלא הרוויח; האחרת היא של מנהיגו, הטפיל הרוחני, הגוזר את אשליית ה"גדולה" שלו – כמו הסוחר הסחורות גנובות – מהכוח לחלק מה שלא הרוויח ומהראייה המיסטית של עצמו כהתגלמות קולו של ה"ציבור".
בין השניים, הטפיל החומרי הוא הבריא יותר מבחינה פסיכולוגית וקרוב יותר למציאות: לפחות הוא אוכל או לובש את השלל שלו. אך מקור הסיפוק היחידי הפתוח בפני הטפיל הרוחני, (האמצעי היחיד שלו להשגת "יוקרה" נפרט למתן פקודות והפצת טרור) היא הפעילות הבזבזנית, חסרת התועלת וחסרת המשמעות מכולן: בניית מצבות ציבוריות.
גדולה מושגת על ידי המאמץ היצרני של מוח האדם בפעולה להשגת מטרות רציונליות ומוגדרות היטב. אך אשליית גדולה אפשר לשרת רק דרך תעתוע הדמיון המתחלף והבלתי ניתן להגדרה של מצבה ציבורית – המוצגת כמתנה נדיבה לקורבנות שיעבוד הכפייה והנגזלים שכספם שילם עבורה – ומוקדשת לשירות כולם ואף-אחד, כולם מתפעלים ממנה ואף אחד אינו נהנה ממנה.
זו היא דרכו היחידה של השליט לפייס את משאלתו הכפייתית: "יוקרה". יוקרה – בעיני מי? בעיני כל אחד. בעיני קורבנותיו המעונים, הקבצנים ברחובות ממלכתו. החנפנים בחצרו, השבטים הזרים ושליטיהם מעבר לגבולות. כדי להרשים את כל אותם עיניים – עיני כולם ואף-אחד – נשפך ובוזבז דם הדורות של נתיניו.
אפשר לראות, בסרטים תנ"כיים מסויימים, תמונה ברורה של משמעות בניית המצבות הציבוריות: בניית הפרמידות. המוני אנשים רעבים, לבושים בלואיים וכחושים מאמצים את שארית הכוחות של שריריהם הבלתי-מספיקים בתפקיד הבלתי-אנושי של משיכת חבלים הגוררים גושי-אבן גדולים, ומתאמצים כמו חיות משא מעונות תחת שוטיהם של הפקחים, מתמוטטים באמצע העבודה ומתים בחולות המדבר – כדי שפרעה מת יוכל לשכב בתוך מבנה חסר טעם באופן מרשים ובכך לזכות ב"יוקרה" נצחית בעיני הדורות הבאים שעוד לא נולדו.
המצבות היחידות שנותרו מהתרבויות הקדומות של האנושות הם ארמונות ומקדשים. הם נוצרו באותם האמצעים ובאותו מחיר – מחיר שאינו מוצדק על ידי העובדה שאנשים פרימיטיביים בלי-ספק האמינו, כשמתו בערב ובתשישות, שה"יוקרה" של שבטם, שליטיהם או אליליהם, היא, איכשהוא, בעלת ערך עבורם.
רומא נפלה, בפשיטת רגל כתוצאה מפקוח של הקיסרים על הכלכלה וממיסים, בזמן שהקיסרים בנו קולוסאומים. לואי ה-14 מצרפת הטיל מיסים על עמו עד למצב של עוני, בזמן שבנה את ארמון ורסאי, לקנאתם של מלכים בני זמנו ולביקוריהם של תיירים בני זמננו. הרכבת התחתית מרוצפת השיש של מוסקבה, שנבנתה על ידי עבודה "התנדבותית" ללא תשלום של פועלים רוסים, כולל נשים, היא מצבה ציבורית וכזאת היא גם אווירת המותרות דמויית הצאר של קבלות הפנים מלוות השמפניה והקאוויאר של השגרירויות הסוביטיות, הנדרשות – באותו הזמן בו אנשים עומדים בתור למנות-מזון בלתי מספיקות – "לשמירת היוקרה של ברית המועצות".
היחודיות הגדולה של ארצות הברית של אמריקה, עד לכמה העשורים האחרונים, היתה הצניעות של המצבות הציבוריות שלה. אותן מצבות שהיו, היו אמיתיות; הן לא נבנו בשביל ה"יוקרה", אלא היו מבנים שימושיים בהם התרחשו מאורעות בעלי חשיבות היסטורית גדולה. אם ראית את הפשטות הצנועה של היכל העצמאות, ראית את ההבדל בין גדולה אמיתית לפירמידות של מחפשי יוקרה "בעלי רוח ציבורית".
באמריקה, מאמץ אנושי ומשאבים חומריים לא הופקעו עבור מצבות ציבוריות, אלא הושקעו בהתקדמות רווחתם הפרטית, האינדיבידואלית של אזרחים פרטיים, גדולתה של אמריקה היא בעובדה שמפעלי הענק האמיתיים שלה אינם ציבוריים.
קו הרקיע של ניו יורק הוא עדות לזוהר ששום פירמידות או ארמונות לא ישתוו או יתקרבו אליו אי-פעם. אך גורדי-השחקים של אמריקה לא נבנו מכספי-ציבור או למטרה ציבורית כלשהי; הם נבנו על ידי המרץ, היוזמה והעושר של אנשים פרטיים לצורך רווח אישי. ובמקום לרושש את העם, גורדי שחקים אלו, ככל שעלו גבוה יותר, המשיכו להעלות את רמת החיים של העם – כולל תושבי שכונות העוני, החיים חיי-מותרות בהשוואה לחייו של עבד במצרים העתיקה או פועל סובייטי סוציאליסטי מודרני.
זה הוא ההבדל – בתאוריה ובמעשה – בין הקפיטליזם לסוציאליזם.
לא ניתן לחשב את הסבל, ההשפלה, העוני והאימה האנושיים ששולמו עבור גורד שחקים אחד במוסקבה, אותו מהללים כל כך, או עבור בתי-החרושת או המכרות או הסכרים הסובייטים, או עבור כל חלק מה"תעוש" שלהם, הנתמך על ידי ביזה ודם. עם זאת, אנו יודעים שארבעים וחמש שנים הם זמן רב; זה הוא הזמן של שני דורות; אנו יודעים שבשם השפע המובטח, שני דורות של בני-אדם חיו ומתו בעוני תת-אנושי; ואנו יודעים שעובדה מסוג זה אינה מרתיעה את הדוגלים בסוציאליזם כיום.
יהיה אשר יהיה המניע לו הם טוענים, טוב-לב הוא מניע שהם איבדו כבר מזמן את הזכון לטעון לו.
האידיאולוגיה הסוציאליסטית (בצורה נאו-פאשיסטית) צפה כיום, בדרך מחדל, בריק של האוירה האינטלקטואלית והתרבותית שלנו. שימו לב באיזו תכיפות מבקשים מאיתנו "קורבנות" בלתי-מוגדרים למטרות בלתי-מוצהרות. שימו לב באיזו תכיפות הממשל הנוכחי מדבר על "האינטרס הציבורי". שימו לב לאיזו חשיבות הגיע פתאום עניין היוקרה הבינלאומית, ואילו מהלכי מדיניות התאבדותית מגוכחים מוצדקים על ידי התיחסות ל"יוקרה". שימו-לב שבמהלך משבר קובה, לפני זמן לא רב – כשהעניין העובדתי היה קשור לטילים גרעיניים ולמלחמה גרעינית – הדיפלומטים והפרשנים שלנו מצאו לנכון לשקול גורמים כמו "יוקרתם", רגישותיהם האישיים ו"הצלת כבודם" של המנהיגים הסוציאליסטים השונים שהיו מעורבים בכך.
אין כל הבדל בין העקרונות, המדיניות והתוצאות המעשיות של הסוציאליזם – ואלו של רודנות היסטורית או פרה-היסטורית. הסוציאליזם הוא רק מלוכה אבסולוטית דמוקרטית – כלומר, שיטת אבסולוטיזם ללא ראש קבוע, פתוחה לתפיסת-כוח על ידי כל הבא, על ידי כל טפסן, אופורטוניסט, הרפתקן, דמגוג או בריון.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.