דונם לכל חייל / איתמר ליפנר

בעקבות הצעתו של ח"כ דודי אמסלם להעניק דונם בנגב לכל חייל משוחרר, פרסם איתמר ליפנר את הסיפור הקצר עם מוסר ההשכל החשוב בדף הפייסבוק שלו ואנו שמחים לפרסמו באנכי.

יש איזה אחד, קוראים לו מורן. מורן רק בן חמש עשרה וחצי אבל הוא יודע שהוא הולך לקרבי ולתרום כמה שאפשר למדינה. מבינים? מורן ציוני גדול.

אז מורן מתגייס ווואלה, באמצע השירות שלו הליכוד חוזר לשלטון. מורן שמח כי הוא הצביע לבן גביר. ואמסלם, שהוא איש של המילה שלו (לא כמו התל אביבים האשכנזים), מעביר את החוק "דונם לכל משתחרר" חודש וחצי לפני השחרור של מורן. מורן בעננים אבל עדיין חשדן, מה, ראסמי הוא יקבל דונם בנגב? אז מורן משתחרר, ומה חיילים משוחררים הכי אוהבים? נכון. מתנות. אז מורן מקבל דונם בנגב, בשכנות למשפחת אבו-עטאף.

מורן שמח, כי עכשיו הוא גם קיבל קרקע, וגם סוף-כל-סוף תהיה משילות בנגב, בדיוק אחרי שהוא יבנה שם את הבית שלו ביישוב החדש. זה גם קצת מוציא אצבע לחמולה שלידו וזה עושה לו נעימי בבטן.

אבל בינתיים הוא לא ממהר. מה יש לו למהר? אז הוא טס לדרום אמריקה לחצי שנה, נרשם ללימודים, הכל יופי טופי.

ואז בסוף שנה ב' שלו במכללה למנהל, מורן מקבל מכתב ממועצה אזורית רמת נגב שרוצה לדעת איפה הארנונה שהוא חייב לה כבר שנה (בשנה ראשונה היה לו פטור). הוא לא מבין מאיפה זה בא לו. מה ארנונה עכשיו?

הוא מתקשר ומסביר לגיברת שהוא לא בנה כלום על הקרקע, סתם דיונות. אז הגיברת עונה לו שאין מה לעשות, וזה החוק. ומתי יהיה אפשר לבנות שם משהו, הוא שואל? "זה לא אני זה ות"ב", היא עונה לו ומנתקת. למורן אין מושג מה זה ות"ב, אבל יומיים אחר כך הוא מקבל לבית בכפר סבא חשבון ארנונה. גדול.

אז מורן הולך להיפגש עם עורך דין מבאר שבע שמבטיח לו שאין סיכוי שיחייבו אותו בארנונה, מסביר לו שות"ב זו ועדת תכנון ובניה, נותן לו הצעת שכר טרחה בהנחה (כי הוא בעד חיילים משוחררים) גם על הארנונה וגם על ההליכים בועדת תכנון ובניה.

מאה ארבעים אלף שקל.

כואב בכיס, אבל אנחנו ציונים גדולים וחייבים ליישב את הנגב, אז מורן חורק שיניים, משלם, ומתחילים ההליכים.

ככה עוברות השנים בדיונים. בינתיים מורן מסיים תואר, מכיר איזו מישהי נחמדת, והם עוברים לגור יחד בראשון. אז כמו שאמרתי, ארבע שנים ושלוש מאות אלף שקל אחר כך, בית המשפט מודיע חד משמעית למורן שהוא חייב לשלם את הארנונה על כל השנים האלה, אבל הוא מוותר לו על הריבית וההצמדה.

אז מורן כותב פוסט זועם בפייסבוק, אבל בחרא עיתוי, כי בדיוק איזו ציפי אחת עשתה מיטו לכוכב הכי חם היום – שון וענונו, וכולם בזה. מורן גורף על הפוסט חמש שיתוף ומאה שלושים לייקות/לב/פרצוף כועס. בית משפט זה בית משפט, אז מורן שובר תכניות חיסכון ומשלם הכל.

בינתיים לא ברור מה קורה בות"ב. בהתחלה החליטו דווקא לקדם הקמה של יישוב חדש, בדיוק בדונם של מורן, אבל אז התחלף ראש מועצה והועדה התחלפה, ועכשיו היא רוצה לבחון דברים מחדש. אבל יש זמן, עברו רק ארבע שנים וחצי מאז שהגישו את הבקשה להפשיר את הקרקע.

אחרי חמש שנים וחצי בועדה, אחד החברים שם לב שהקרקע היא בחכירה מהמנהל ולא בבעלות, אז הוא שולח את מורן לקבל אישור מהמנהל. מורן, עדיין ציוני, ועכשיו כבר מהנדס באיזו חברה, מוציא מהכיס עוד מאה אלף שקל פלוס מע"מ כדין ומשלם לעורך הדין, אבל בו זמנית מתחיל להיפגש עם כל מני חברות קבלניות כדי שיקנו ממנו את הקרקע. הוא בטוח שכולם ירצו דונם בנגב, ולכן מופתע מאוד שאין קופצים על המציאה ושאף אחד לא רוצה אדמת טרשים לא מופשרת באמצע שום מקום.

יום אחד יוצר איתו קשר אחד ממשפחת אבו עטאף, והוא רוצה לקנות ממורן את הקרקע. מציע שלושים אלף שקל מזומן. מורן, שהוא ציוני (אבל קצת פחות גדול), מסרב בכל תוקף, וההוא מציע לו שישים. מורן עדיין אומר לא וההוא מאבו עטאף מנתק.

עכשיו נכון הבחורה הנחמדת ממקודם? בקיצור היא ומורן מתחתנים. קונים דירה ארבעה חדרים בפרויקט חדש, כולל מרפסת עם נוף לעוד 350 דירות אחרות בול אותו דבר באותו פרויקט. חיים טוב.

העורך דין, שמורן שילם לו כבר חצי מליון שקל, אומר לו שהוא לא הצליח להשיג לו פטור ממס שבח בגלל הקרקע בנגב, אז מורן שוב חורק שיניים, שאחת מהן כבר חצי סדוקה, פותח הארנק ומשלם.

מורן כבר בן ארבעים. לו ולאשתו יש שלושה ילדים עכשיו ולמרות שקשה – הם מסתדרים. הוא עדיין משלם ארנונה (מופחתת בגלל נכס ריק) למועצה אזורית רמת נגב, וחולם על היום שבו יפשירו את הקרקע בנגב והוא יוכל לעשות על המתנה שלו אקזיט.

בינתיים, משפחת אבו עטאף גם הם לא פראיירים. נותנים עבודה ומתרבים. ומאחר שהם רואים שאף אחד לא גר בדונם לידם , הם עושים "ויעבור", והופ! תוך יומיים וחצי יש חמישה אוהלים ענקיים בדונם של מורן, שמסתירים עבודות בניה שמתבצעות מתחת.

למורן אין מושג מזה, אבל יום אחד הוא מקבל מכתב ממנהל מקרקעי ישראל שמתנצלים על העיכוב הקל במתן תשובה, ושהם לא מאשרים את הבניה בקרקע כי צריך לשמור על הטבע. הוא כבר מיואש. יום אחד אחר כך מגיע מכתב ממועצה אזורית רמת נגב – דו"ח של מאה וחמישים אלף שקל בגלל בניה לא חוקית בקרקע. הדם כבר עולה לו לראש, על איזו בניה הם מדברים? אז הוא הולך לשם ורואה את הקומפלקס של אבו עטאף, כולל בריכה עם נוף לשום דבר (אבל בלילה רואים את האורות של באר שבע).

מורן עושה חישוב מהיר, ומחליט להיפגש עם הבן של הוא מאבו עטאף. הוא כבר לא כל כך ציוני אז הוא מציע לו את הקרקע בשישים אלף שקל, כמו שאמר אז. אבל ההוא צוחק, כי למה לו לשלם כסף על משהו שהוא כבר קיבל בחינם?

מורן רותח, ועוד שלוש מאות אלף שקל פלוס מע"מ כדין לעורך הדין, כדי לערער על הקנס ולפנות את אלה שהשתלטו לו על הקרקע. אחרי ארבע שנים של דיונים, בית המשפט פוסק לטובתו בשני המקרים פלוס הוצאות מצטברות של מאה אלף שקל!

מורן הולך עם צו ההריסה להוצאה לפועל, והם שמים את הצו בעוד ערימה גדולה של צוים דומים של מלא מורנים כאלה. ספויילר – אף אחד לא יפנה שם כלום.

השנים עוברות ומורן כבר בן שבעים. יש לו מלא חובות, עבר צנתור פעמיים, אבל יש גם שישה נכדים ברוך השם משני הילדים הגדולים, חוץ מהקטן שהיום הוא די-ג'יי א-בינארי ואל-הורי. מורן הוא איש מתקדם במחשבה אז הוא אוהב את כל הילדים שלו במידה שווה. הנחמה שלו היא שיום אחד הוא ישאיר לילדים שלו את הקרקע בנגב, ואולי עוד עשרים או שלושים שנה יבנו שם משהו. יום אחד, ארבעים ותשע שנים אחרי שהוא קיבל את הקרקע מתנה מהמדינה, מורן מקבל מכתב מהמנהל. מכיוון שלא קרה כלום בקרקע בארבעים ותשע השנים האחרונות, הם מחליטים לא להאריך את החוזה, והקרקע חוזרת אליהם.

מורן מתרגז ממש למרות שהרופא אמר לו שאסור לו. הוא צועק בתחנה של הטוטו איפה שהוא יושב, הופך שולחן ומתחיל להרגיש לחץ בחזה.

והמחשבה האחרונה שעוברת לו בראש לפני שהוא עוצם עיניים לשאר הנצח, היא כמה הוא שונא את המדינה שככה זיינה אותו.

ומה קרה לעורך הדין של מורן? הוא גם טיפל בצוואה, לקח עשרים אחוז מהדירה בגלל חובות שכר טרחה, וקנה בית ענק בנווה צדק על הים. התפרנס יפה מאוד ממלא מורנים.