הברירה הכוזבת של ארי שביט

במאמרו "סינגפור: לא מה שחשבת, בנט" (מקור ראשון, 25/2) מציב ארי שביט שאלה חשובה לדיון ציבורי. המאמר בכללו עוסק ב"תכנית סינגפור" של ימינה בראשות נפתלי בנט, וכך מוצגת השאלה: "איזו ישראל אנחנו רוצים. האם אנחנו עדיין מאמינים במדינה ציונית חזקה, או שמכרנו את נפשנו לעגל הזהב הדולרי של תאוות בצע בלתי מרוסנת? האם אנחנו מחויבים לערך הערבות ההדדית היהודי, או שבחרנו באדם לאדם זאב של איין ראנד? התשובה של קרן תקווה ופורום קהלת ברורה. לשיטתם על ישראל להגשים את החלום הליברטריאני שלא הוגשם אפילו באמריקה. לפי תפיסת עולמם על ישראל למחוק מן היסוד את מורשת ברל כצנלסון ולאמץ במלואה את מורשת הנרי פורד. הם רוצים להקים כאן מדינה חסרת מדינה שתממש את הפנטזיה הפרועה של מילטון פרידמן ופרידריך האייק בדבר קפיטליזם חסר גבולות."

הבעיה בהצגת כזאת של הסוגיה, כשהיא עמוסה בהנחות והצהרות מוטעות, היא כפולה;

היא מפגינה רדידות וחוסר הבנה לעקרונות שמייצגים איין ראנד, מילטון פרידמן והאייק, (גם אם נתעלם לצורך העניין להבדלים העמוקים בין שלושת ההוגים הללו), כולם הסכימו על חשיבות קיומה של מדינה שתפקידה להגן על חירות הפרט. לא ברור המניע של שביט להציג לקוראים את הגותם של הוגים אלו (גם אם הוא מתנגד לגישתם) באופן המעוות את רעיונותיהם כדוגלים ברעיונות אנרכיסטיים של "מדינה חסרת מדינה". רעיון לו התנגדו כאשר דגלו במודל המדינה שתפקידה לשמור על זכויות הפרט.

בנוסף, שביט מציג ברירה כוזבת של המשוואה על פיה "ציונות" ו"ערבות הדדית" שקולות לגרסה הקולקטיביסטית-סוציאליסטית של מורשת ברל כצנלסון. ואילו גישת איין ראנד, מילטון פרידמן והאייק מייצגות "עגל זהב דולרי", "תאוות בצע בלתי מרוסנת" ומוסריות של "אדם לאדם זאב".

כאשר נדרש מילטון פרידמן לדיון אודות תפקיד הממשלה בחברה חופשית הוא הדגיש את הפרשנות השונה הנהוגה למונח "חופשי". הפרשנות החירותית המדגישה כי תפקיד המדינה לשמור על חירותו של אדם מפני כפייה, והפרשנות ההפוכה של כצנלסון וחבריו הדגישה את חשיבות הכפייה הממשלתית על מנת להעניק לאדם "חופש" מהצרכים הקיומיים. (בחלוקה מחדש של משאבים שהולאמו).

טענתו של שביט, כי רק הגרסה הפוליטית (הסוציאליסטית) של ה"חירות" לשיטתו של כצנלסון היא ה"ציונות" הראויה, מתעלמת לחלוטין מהתוצאות הנוראות אליהם הוביל המצע המדיני-פוליטי עליו חתום כצנלסון. מצע שתבע להלאים משאבי טבע ואמצעי ייצור, זיהה את המלחמה נגד "השעבוד המעמדי" של מעמד הפועלים כמטרה מרכזית למדיניות, התעלם מהנזקים והפשעים של התנועה הסוציאליסטית העולמית לה הוא הצהיר אמונים והיה עיוור למחנק אותו חנקה ההסתדרות, אותה שאף לחזק, את הכוחות היצרניים בישראל. (כל זאת ע"פ התכנית ומצע ועידת האיחוד שהוביל ברל כצנלסון).

בעוד שביט מגנה את ההוגים והיצרנים שהובילו את העולם לשגשוג חסר תקדים בזכות ההכרה בזכויות הפרט, (ומנסה גם לדחוף את פורד, התעשיין המהפכן שהוביל שגשוג עולמי, כדוגמא שלילית)  הוא מהלל את אלו ששגו ברעיונות סוציאליסטים ותמכו ב"מלחמת מעמדות" שהובילה את העולם לעוני ושפיכות דמים נוראה.

כצנלסון חתם על המצע הזה בשנת 1929 ונפטר בשנת 1944. הוא לא ראה את מלא הזוועות של פרי הבאושים שאליו הובילו הרעיונות הללו (בניגוד לאיין ראנד שהבינה כבר באותן שנים לאן מובילים הרעיונות הללו). לארי שביט לא עומד התירוץ הזה של אי ידיעת ההיסטוריה הקרובה הזאת.