החוק האוניברסלי האיסלמי של "חילול השם"?
מאת אנדרו ג. בוסטום | פורסם ב23 בפברואר 2008 ביומנו האינטרנטי.
57 האומות האיסלמיות החברות בארגון הועידה האיסלמית מנסות לכפות את חוק "חילול השם" האיסלמי – הכולל את עונש המוות עבור אלו ה"מחללים" את שמו של הנביא המוסלמי מוחמד כחוק אוניברסלי.
בבוקר יום שלישי (12 בפברואר 2008) נאסרו, "שלושה אנשים בעלי רקע מוסלמי", על ידי המשטרה הדנית מכוח החוקים נגד טרור, הם חשודים כי זממו לרצוח את קורט ווסטרגארד, קריקטוריסט בעיתון יולנדס-פוסטן.
ווסטרגארד הוא אחד מ-12 הקריקטוריסטים אשר פירסמו ב-30 בספטמבר 2005 את הקריקטורות של הנביא המוסלמי מוחמד על מנת למחות נגד הכפייה המוסתרת בחברה הדנית של הטאבויים המוסלמים נגד תיאורו של הנביא מוחמד, ללא חשיבות עד כמה בנאלית או בלתי פוגעת היא – באמצעות הפחדה – המהווה הפרה ברורה של חופש הביטוי המערבי. עם היוודע דבר המאסר, ווסטרגארד (הידוע בשל קריקטורה זאת) הגיב כהלכה, "אני חושב… כי ההשפעה של התגובה הלא שפויה לקריקטורה שלי תימשך עד שארית חיי. זה אכן עצוב, אך הפך לעובדת חיים עבורי".
בתוך שלושה ימים, עד ה-15 בפברואר 2008, באישור לפחד המחלחל מתגובה מוסלמית שנראה כי אחז החברה הדנית, ווסטרגארד פונה מחדר המלון בו התגורר תחת שמירה משטרתית בהערכה כי "הוא מהווה סיכון בטחוני גדול מידי". כעת מוצאים עצמם הקריקטוריסט בן ה-73 ואישתו חסרי-בית.
באופן לא מפתיע, כאשר עיתונים בדנמרק, וברחבי אירופה פירסמו מחדש את 12 הקריקטורות המקוריות בסולידריות עם הקריקטוריסט המאויים, הופעלו פעולות מחאה אלימות על ידי מוסלמים דנים (שכללו הצתות וייתכן שגם פיצוצים). הפגנות אלימות נוספות התרחשו ברחבי המזרח התיכון ואסיה.
ועם זאת תשומת לב מועטה ניתנה להצהרה יוצאת דופן – ומצמררת באופן מיוחד – הצהרה שניתנה ביום שישי ב-15 בפברואר 2008 על ידי אקמלדין איהשנוגלו, המזכיר הכללי הטורקי של אירגון הועידה המוסלמית (OIC ) הממוקם בג'דה, הגוף הפאן איסלמי העולמי, המורכב מ-57 מדינות חברות ובכללן טורקיה ה"חילונית".
בהתעלמות נוחה מכך שהפרסום החדש של 12 הקריקטורות הבאנליות המתארות את הנביא מוחמד היווה מחאת נגד דחופה ושפוייה נגד המזימה, שהופרעה, של מוסלמים לרצוח את אחד הקריקטוריסטים הדניים, קורט ווסטרגארד, ובהתעלמו להשוואה הלא-מוסרית שהוא מבצע הצהיר איהשנוגלו:
"על ידי הדפסה מחדש של קריקטורות אלו אנו מתקדמים לקראת עימות גדול יותר וזה מוביל לכך ששני הצדדים יהפכו לבני ערובה בידי הקיצוניים שבתוכם."
בהמשך דבריו איהשנוגלו ממשיך להדגים העדר מוחלט של ביקורת-עצמית, ותחושת ניצחון של ראיית העולם המוסלמית המבקשת לכפות מוסכמות המבוססות על השריעה – על כלל האנושות. והוא מסכם עם איום מרומז לאלימות:
"אין זאת הדרך לשפר את זכויותיך ולהפעיל את חירותך כאשר אתה משתמש בזכויות אלו על מנת להעליב את הערכים והסמלים המקודשים ביותר של אחרים ומסית לשנאה… זאת טעות גדולה, דרך פרובוקטיבית – בלתי קבילה".
שנתיים קודם לכן, ב-18 בינואר 2006, בתגובה להדפסה הראשונה של הקריקטורות, איהשנוגלו גינה, …"את הפרסום קריקטורות מנאצות ומעליבות של הנביא מוחמד." הוא סיכם בכך שזאת היא פעולה "איסלמופובית" ומעשה של "חילול הקודש" המפר בדרך כלשהיא, את …"העיקרונות הבינלאומיים, הערכים, והמוסר המקודש בהחלטות השונות וההצהרות של האומות המאוחדות". דעה זאת של איהשנוגלו (וארגון ה-OIC אותו הוא מייצג) חזרו על עצמן בחוצפה יתרה על ידי שייח יוסוף אל קרדאווי במהלך טכס ששודר ב-3 בפברואר, 2006. קרדאווי דרש מהאו"ם לפעול על פי התפיסה של "חילול הקודש" האיסלמית מבוססת השריעה.
…"ממשלות [העולם] חייבות להילחץ על מנת לדרוש שהאו"ם יאמץ החלטה ברורה או חוק האוסר באופן קטגורי עלבונות כלפי הנביא – כלפי נביאי האל ושליחיו, כלפי ספריו הקדושים, וכלפי מקומות דתיים מקודשים".
אך איהשנוגלו החלקלק, בניגוד חריף להתקפותיו החדות כלפי הקריקטוריסטים הדנים, מעולם לא הוציא הצהרה המגנה את דרשותיהם של כוהני הדת המוסלמים בעלי האוטוריטה והפופולריות העצומה מסוגו של יוסוף אל קרדאווי, אשר במקום אחר, למשל, הצהיר בגלוי על מוחמד כאב הטיפוס הג'יהאדיסטי.
השייח אל קרדאווי, אחד מכהני הדת המשפיעים ביותר על המחשבה המוסלמית בימינו, המנהיג ה"רוחני" של האחים המוסלמים, וראש מועצת הפאתוואה האירופאית, מגיע לקהל עצום באמצעות הופעותיו הקבועות באל-ג'אזירה, וערוצי טלוויזיה ערביים נוספים. הטקס המסית של קרדאווי שנערך ב-3 בפברואר 2006, אשר התייחס לפרסום המקורי של הקריקטורות הדניות שתיארו את הנביא מוחמד, נפתח בזעם צדקני רותח, מתפתח אל הקטע שהפך לסטנדרטי אצלו, שנאת יהודים, ונסגר באופן מטריד ביותר עם איומים מצועפים בטרור כלפי "…מערביים, האמריקאיים, והאירופאים."
הבוטות הצבועה של הצהרות אלו המגנות את קריקטורות מוחמד ניתנת להערכה רק בהתייחסות להקשר הרחב יותר של הג'יהאדיזם הצדקני שלו, בייחוד כפי שבא לביטוי באפיון של "מוחמד כמודל לג'יהאד":
"הנביאים שאללה שלח קודם למוחמד נשלחו לזמן מוגבל… ולעמים מסויימים. …אללה ביסס בחיי הנביא מוחמד איפיונים כלליים, ניצחיים ואוניברסליים, והוא העניק לכל אדם את היכולת לחקותו ולאמץ את חייו כמודל… הנוצרים אינם מסוגלים לחקות את ישו בכל הקשור למלחמה או כריתת שלום היות וישו מעולם לא נלחם או עשה שלום.
אללה גם יצר את הנביא מוחמד כתמציתו של הלוחם הדתי [מוג'האידין] היות והוא ציווה על מוחמד להלחם למען הדת."
קודם לכך, קרדאווי הרחיב לגבי ה"טקטיקות" המותרות למוסלמים בני זמננו אותם הוא מעודד לנהל ג'יהאד. יהודים ובעלי בריתם, בלטים בנוכחותם בהצהרות אלו. למשל, ביולי 2003, בפגישה (בסטוקהולם) של מועצת המחקר והפאתוואה האירופאית, קרדאווי הדגיש את הבסיס השמרני של האיסלם לגבי פצצות אנושיות של מתאבדים מפגעים ב"פעולות הקרבה" המופעלות כנגד כל אזרחי ישראל, אשר אותם הוא תיאר כ"חארבי" קלאסיים, מטרות לגיטימיות בדאר אל חארב.
למרות שגם איומיו של קרדאווי לגבי ג'יהאד כולל נגד יהודים ישראליים, וגם רדיפות יהודים אינם מפתיעים, הוא גם קרא למות קדושים ג'האדיסטי נגד הכוחות האמריקאיים בעירק, ועוד יותר מאיים מכך, קרדאווי פנה ללא בושה למוסלמים לנהל "כיבוש מחדש ג'האדיסטי" של אירופה. הפאתווה הפומבית שלו מה-2 בדצמבר, 2002 מצהירה: "האיסלם יחזור לאירופה ככובש ומנצח לאחר שגורש ממנה פעמיים – פעם אחת מהדרום, מאנדלוסיה, ובפעם השנייה, מהמזרח, כאשר הוא התדפק מספר פעמים על שערי אתונה ." הפאתווה של קרדאווי פסקה, בנוסף, כי המוסלמים צריכים לכבוש מחדש, "…קולוניות איסלמיות לשעבר כאנדלוסיה (ספרד), דרום איטליה, סיציליה, הבלקנים והאיים בים התיכון".
ואפילו בתוך המופת המיתי הטהור של שלטון האיסלם – "אנדלוסיה", ספרד המוסלמית בימי הביניים (אשר לא רק קרדאווי, אלא גם לגיונות של מוסלמים "מתונים" מצהירים בגלוי כי הם מבקשי להשיב ימיה כקדם) – לעליונות האיסלם, כאמור בחוקים האיסלמים, הובילה לאותה התבוססות עמוקה של חוסר סבלנות מקודש שהיה שליט תמיד תחת שלטון האיסלם.
כבר בסוף המאה השמינית, שליטי אנדלוסיה (וצפון אפריקה) ביססו משטר קפדני על פי תורת המשפט המוסלמית, שלטון המדינה המוסלמית האנדלוסית, כפי שמציין ההיסטוריון אווריסט לוי-פרובנסל סמינל בספרו "ההיסטוריה של ספרד המוסלמית" (Histoire de l’Espagne musulmane), "המגן והאלוף של השמרנות הקנאית, התאבן יותר ויותר בכבוד עיוור לדוקטורינה קשוחה, חושב ומגנה מראש כל ניסיון להרהור רציונלי."
באופן תואם למציאות היסטורית זאת, צארלס ד. עמנואל ( Charles Emmanuel Dufourcq), מהבולטים בחוקרי ספרד המוסלמית המוקדמים, זיהה כי התרבו ההפליות על בסיס דתי וחוקי מהם סבלו ה"דהימים" (כלומר, הנתינים האיברים הלא-מוסלמים שנכבשו על ידי הג'יהאד, ונשלטו על ידי החוק האיסלמי, השריעה), כולל עונשים קטלניים עבור "חילול הקודש" של הנביא המוסלמי, או הקוראן:
"[בשל] העלבת הנביא או חילול הקודש נגד מילות האל (ז"א, הקוראן) – דהימים הוצאו להורג."
אלף אחד מאוחר יותר, העונש הדרקוני האיסלמי לכופרים המואשמים בחילול קודש של הנביא מוחמד נמשך באכזריות חסרת פשרות. הציור המרשים "הוצאה להורג של יהודים מרוקניים" של הצייר הצרפתי אלפרד ד. (Alfred Dehodencq’s ) מבוסס על הוצאה להורג אמיתית בשל חילול הקודש של יהודיה מטאנג'יר, מרוקו, סול החאול, שכנראה אירעה בשנת 1834. תיאור כמעט עכשווי ומפורט של ההקרבה ההירואית של סול החאול – המבוסס על עדי ראייה – פורסם בשנת 1837 על ידי אוגניו מריה רומרו. סול שהואשמה, בשקר, בכך שהפכה למוסלמית אך לאחר "חיללה" את כבודו של מוחמד כאשר המשיכה בעקשנות לשמור על אמונתה היהודית ("יהודייה נולדתי, וכיהודייה אני רוצה למות") ראשה של סול הצעירה בת ה-17 נכרת לעיני כל בשל "מרידתה" באיסלם, ו"חילול הקודש". בין פרטי העלילה שרומרו מספק לגבי יום ההוצאה להורג בפאז של הקורבן הצעיר מתוארת גם תגובתו של ההמון המוסלמי להאשמות "חילול הקודש" נגדה:
"…הרחובות היו דחוסים במורים (מוסלמים) מכל הגילים והמינים, שמילאו את האוויר בצווחות צורמות. "הינה היא באה" הם אמרו "זאת שחיללה את שם הנביא – מוות! מוות! לכופרת הנקלה!".
שפע של עדויות בנות זמננו מדגימות כי החוק האיסלמי ומנהגיו בנוגע לחילול הקודש, כיום, נותרו בלתי מתאימים באופן כואב לתפיסה המודרנית של חירות דתית וזכויות אדם. כך נכתב בסביבות 1990, על ידי המלומד הפאקיסטני המוערך מוחמד אסראר, שגישתו התקבלה על ידי בית המשפט השרעי של פקיסטאן, להגדרת "חילול הקודש", בהתמקדות על הנביא המוסלמי:
"גידוף או העלבה של הנביא (עליו השלום) בכתב או בע"פ; דיבור הגסות או בבוז עליו או על משפחתו; התקפה על כבודו ואצילותו של הנביא באופן פוגע; הכפשתו או הצגת פרצוף מכוער בעת ששם הנביא מושמע; הצגת טינה או שנאה כלפיו, כלפי משפחתו, שותפיו, והמוסלמים; האשמה או השמצה כלפי הנביא ומשפחתו, ובכלל זאת הפצת דיווחים עליו ועל משפחתו; המשמיצים את הנביא; סירוב לקבל את פסיקת הנביא או שיפוטו בכל אופן שהוא; דחיית הסונה; הצגת חוסר כבוד, תיעוב או דחייה של זכויותיו של אללה ונביאו או מרידה כנגד אללה ונביאו."
ובהתאמה לתורת המשפט האיסלמי (לדוגמא, הריזלה של אל-קרדאווי ), מהדני טוען כי כל מי שמשמיץ את מוחמד – מוסלמי או שאינו מוסלמי – חייב במוות.
ד"ר פטריק סוקדאו תיעד את האופן בו הגישה האיסלמית האורתודוכסית הזאת – מתאגדת לתוך החוק הפקיסטני (חלק 295-C "פגיעה בשמו של מוחמד") – עורר מהומה, במיוחד בקהילת המיעוט הנוצרי הקטן בפאקיסטן:
"…חוק חילול השם נתפש כחרב דמוקלס ופיתח משמעות סימלית עצומה שתורמת באופן ממשי לתחושת האיום אצל הנוצרים. ההשפעה המזיקה של החוק… מבוטאת באופן הדרמתי ביותר על יד האירוע בשנטי נאגר בפברואר 1977 בה עשרות אלפי מוסלמים מתפרעים הרסו מאות בתי נוצרים, ורכוש נוצרי אחר בעקבות האשמה בחילול השם. מעבר לכך חילול השם גרם לגל של אלימות פרטית. השוואה בין חילול השם לכפירה והשפעה על ידי המסורת של פעולה אלימה ישירה עצמאית ששורשיה בעבר בימים הראשונים של האיסלם, חלק מן המוסלמים חשים כי הם זכאים לאכוף את עונש המוות בעצמם".
לאחר לא פחות מארבעה רציחות כאלו, מקרה "חילול השם" של איוב משיא (שהיה נתון במעצר בבידוד מאז ה-14 באוקטובר 1996 ונידון למוות ב-27 באפריל 1998 בבית המשפט ברשותו של השופט ראנה עבדול גאפאר), הבישוף ג'ון ג'וזף מפיסלבאד התאבד ב-6 במאי 1998, על מנת למחות נגד המשך האכיפה של חוקי חילל הקודש הפאקיסטני.
תקרית שהתרחשה במסגרת החודשים האחרונים מדגימה כי מה ששורר בפאקיסטאן כלל אינו יחודי, אלא סמלי. פארז קמבאקש, עיתונאי אפגני בן 23 הורשע לאחרונה (בינואר 2008) ב"חילול השם" – בהתאמה לחוק האיסלמי – בשל הורדה למחשב והפצה של מאמר ה"מעליב" את האיסלם, ובכלל זאת האשמה ב"חילול הקודש" בהצהרה כי "…מוחמד התעלם מזכויות נשים…". לאחר מכן פירסם בית המחוקקים האפגני הצהרה בנושא – חתומה על ידי מנהיגו, סיבגאתוללה מוג'אדדי, בן ברית ידוע של הנשיא חמיד קרזאי – המאשר את גזר דין המוות שנגזר על מר קמבאקש, גם בהתאמה מלאה לשריעה, על ידי בית משפט עירוני במאזאר-אל-שאריף.
בתוך כמה ימים התכופף בית המחוקקים האפגני בפני הלחץ הבינלאומי, ונראה שחזר בו, בנסיגה מאישור גזר דין המוות של קמבאקש בעבור "חילול הקודש". בכל אופן, למרות שלא באופן אוניברסלי, התחושה המקובלת של הציבור התומכת בפסיקת השריעה בוטאה על ידי אפגנים בכל טווח הגילים. עבדול ואשי טוקאי, סטודנט בן 18 באוניברסיטה האמריקאית בקאבול, טען למען הוצאה להורג מהירה בהצהירו: "יש לתלות את הבחור. הוא לעג לחוקי האיסלם ולתקנותיו. הוא לעג לנביא מוחמד, עליו השלום. אינך יכול לבקר אף אחד מהעיקרים שאושר על ידי השריעה. אלו הם מילותיו של הנביא". וקארי אימם באקש, איש דת מוסלמי, ממשיך בהתאמה: "אני חושב שהוא לא מוסלמי. מוסלמי לא יעשה טעות כזאת. עליו להיענש על מנת שהאחרים יוכלו ללמוד ממנו".
בינואר האחרון, 2008, גם בכורדיסטאן העיראקית – המשתבחת כמודל מוצלח של מתינות מוסלמית איזורית, אפילו חילוניות – עוד עדויות לצמיחה מחודשת של השריעה הופיעו. בית משפט בחלאבג'ה (בה רצחו עושי דברו של סאדאם בגאזים אלפי אזרחים כרודים בשנת 1988, 15 שנה לפני מבצע חירות עירק), גזר על סופר כורדי שישה חודשי מאסר שלא בפניו בשל "חילול הקודש". הסופר, מאריוון חלאבג'י, הואשם כי כתב בספרו כי למוחמד היו 19 נשים, כי נשא לאישה ילדה בת 9 כאשר היה בן 54, ונטל חלק ברצח ואונס – כל אלו ניתנים לאימות מתוך ה"סירה", הביוגרפיה המוסמכת המוקדמת של חייו המקובלת על המוסלמים האדוקים (כמו זאת מאת איבן אישהם / איבן איזאק). ממקום מקלטו בנורווגיה, מר חלאבג'י טוען כי פאתאוה הקוראת לרצחו עד אשר יתחנן לסליחה הוצאה גם כן.
ההיסטוריון האמיץ דויד ליטמן רושם את קורות הימים, כמעט לבדו במשך שני עשורים, של המאמצים המרוכזים של אירגון הועידה האיסלמי (OIC ) לאסלם את מכשירי ההגנה על זכויות האדם הבינלאומיים, וליישם את "מדד" השריעה לחילול הקודש – ברוח הנלעגת של פרשת קאמבאקש וחלאבג'י – לכל האומות. ליטמן מזהיר, למשל, מהתפתחות של הצהרת קהיר מבוססת השריעה מ-1990 (זאת שמכונה בשם ההצהרה האוניברסלית של זכויות האדם באיסלם), עליה חתמו כל המדדינות החברות בארגון הועידה האיסלמית, ופרסם את ההתנגדויות המיידיות של המשפטן הסנגלי האמיץ, אדמה דיינג. דיינג, מוסלמי, שהפך לכותב דוחות מיוחדים עבור האו"ם, שירת אז כמזכיר כללי של מועצת המשפטנים הבינלאומית, הכריז בישירות בפברואר 1992 כי הצהרת קהיר, המונחיית על ידי השריעה:
"…מאיימת באופן חמור את הקונצנזוס הבין תרבותי עליה מבוססים כלי ההגנה הבינלאומיים על זכויות אדם; ומציגה בשם ההגנה על זכויות האדם, הפלייה בלתי נסבלת נגד לא-מוסלמים ונשים גם יחד; חושפת מאפיינים של הגבלות מכוונות לגבי זכויות אדם בסיסיות…; [וגם] מאשרת את לגיטימיות מנהגי הענישה הגופנית, הפוגעת באחדות וכבוד האדם."
ק.ס. לאל, הפרופסור ההודי לאיסלם המנוח, הבחין בבעייה הקשה והבלתי-פתירה הזאת:
"מוחמד אינו יכול לשנות את ההתגלות; הוא רק יכול להסביר ולפרש אותה. יש מוסלמים ליברלים ומוסלמים שמרניים; יש מוסלמים שלומדו תאולוגיה ומוסלמים שלא למדו. הם דנים, מפרשים, מתרצים – אך הכל על ידי הליכה סביב מעגל סגור של האיסלם. אין אפשרות לצאת אל מחוץ ליסודות האיסלם; אין כל אפשרות להציג חידושים כלשהם."
אישוש לאבחנתו של לאל ברמת ה"מאקרו" של היחסים הבינלאומיים מתבטאת על ידי קמפיינים בלתי פוסקים ומוצלחים באופן הולך וגובר של ארגון הועידה האיסלמית (OIC ) לאכוף את ההשלכות האוניברסליות של מדד השריעה, בניגוד גמור לעקרונות המסד של זכויות האדם המודרניות, כגון חופש הדיבור והמצפון.
יותר מעשור עבר מאז הבחין סמואל הנטינגטון כהלכה, ובגילוי לב כי תופעה זאת מאד נדירה,
"בעיית הבסיס של המערב אינה האיסלם הפונדמנטליסטי. היא האיסלם, ציביליזציה אחרת שאנשיה משוכנעים בעליונות תרבותם…"
במהלך העימות האחרון אותו ניהל על הג'יאהדיסט התרבותי טאריק ראמאדן, הסביר איבן ווארק מה מוטל על כף המאזנים אם דרך העליונות האיסלמית תצלח:
"הרעיונות הגדולים של המערב – רציונליות, ביקורת עצמית, החיפוש חסר הפניות אחר האמת, הפרדת הדת מהמדינה, שלטון החוק והשוויון בפני החוק, חופש המחשבה והביטוי, זכויות אדם, והדמוקרטיה הליברלית – עליונים על כל שיטה אחרת של המין האנושי. היה זה המערב אשר נקט בצעדים לביטול העבדות; הקולות לביטול העבדות לא נשמעו אפילו באפריקה, בה מכרו שבטים יריבים אסירים שחורים לעבדות. המערב הבטיח חירות למיעוטים של נשים, גזעים ואחרים במידה שלא עלתה בדמיון לפני 60 שנה. המערב מכיר ומגן על זכויות הפרט: אנו חופשיים לחשוב מה שנרצה, לקיים את דתנו, לחיות את החיים שבחרנו.
… המערב גם אינו זקוק להרצאות על עליונות הערכים בחברות בהן מוחזקות נשים בשיעבוד תחת חוקי השריעה, סובלות מהטלת מומים באיבריהן, נסקלות למוות בשל ניאופים מדומים, ונישאות נגד רצונן בגיל תשע; חברות שמתנערות מזכויותיהם של מעמדות (קאסטות) נמוכים יותר לכאורה; חברות המוציאות להורג הומוסקסואלים וכופרים. למערב אין כל שימוש בדרשות המוסר המתחסדות מחברות שאינן מסוגלות לספק מים נקיים לשתיה או להקים מערכת ביוב, שאינן מציעות כל התאמה לנכים, ושמותירות 40 עד 50 אחוז מהאוכלוסיה אנאלפבתים."
All Articles Copyright © 2007-2008 Dr. Andrew Bostom | All Rights Reserved
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.