ספרו של מוטי אשכנזי, הערב בשש תפרוץ מלחמה
מאת: בועז ארד | 9 באפריל 2007
בערב פסח זכיתי לרכוש ממוטי אשכנזי עותק של ספרו, "הערב בשש תפרוץ מלחמה". היתה זאת תרומה מזערית שלי לאדם, שלו חבה החברה הישראלית חוב, שריבית הפיגורים שלו צומחת מאז אותם ימים נוראים, שהחלו ב-6 באוקטובר, 1973. במלאת 33 שנה להתפטרות ממשלת גולדה (10 באפריל 1974) ועל רקע תחקירי מלחמת לבנון השנייה נראה כי ספר זה הינו מדריך יעיל ומועיל לקריאה בתקופה זאת ובכלל.
הספר שנכתב יחד עם ברוך נבו ונורית אשכנזי, יצא לאור בשנת 2003 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 222 העמודים שבו נבלעים בקריאה שקשה לחדול ממנה. קושי גדול יותר מהפסקת הקריאה כרוך בנשיאת העיניים אל פניה של החברה הישראלית כיום תוך זיהוי העובדה כי היא אינה ראויה להיקרא בית אמתי לגיבורים שבזכותה היא קיימת: היצרנים אנשי היד-הראשונה והלוחמים.
חלקו הראשון של הספר מספר את סיפורו של גיבור ישראל הלא "רשמי" ( שכן ישראל הרשמית עדין לא הגיעה לבגרות שתאפשר לה לכבד את גיבוריה), מוטי אשכנזי, מפקד מוצב "בודפסט", המוצב הקיצוני והמבודד בקו המעוזים שהיה קו ההגנה הקידמי בסיני, שאורכו היה כ-180 קילומטר. הקו אויש ערב פרוץ המלחמה על ידי 450 חיילים, מרביתם אנשי מילואים. 450 חיילים שהוקרבו על מזבח חוסר האחריות, היהירות, השאננות והשחיתות השלטונית והביטחונית, ונותרו מול הארמיות המצריות, שהסתערו עם 150 אלף חיילים בסיוע מערך נ"מ ענק (שביטל את יתרון חיל האוויר) מטוסים, טנקים ואלפי קני ארטילריה וטילים מתקדמים נגד טנקים. המעוזים שסבלו מנחיתות בכוח אדם ואשר היו במצב הזנחה, ציוד מיושן, חוסר בתחמושת עמדו מול התקפה בתנאים חסרי סיכוי. איש לא העלה על דעתו להורות על פינויים להתארגנות במרחב התמרון של סיני. הם עמדו בגבורה תוך שהם לוחמים ומעכבים את המצרים במשך שעות וימים. מוצב "בודפסט" ובראשו מפקדו העקשני לא הוכרעו, ומנעו את זרימת הכוחות המצריים, בציר שעליו שלטו עד סוף המלחמה. מתוך פלוגה ג' שאליה השתייך מעוז "בודפסט", נפלו שלושים ושניים חיילים וחלק נשבו, אף לא אחד מהם מהמעוז עליו פיקד אשכנזי.
בספר מתוארת עלילת המתח המתגבר ערב המלחמה, כאשר הסימנים למלחמה העומדת לפרוץ הולכים ומתקדרים כענני סופה מעל המעוז המבודד, והדיווחים על כך נתקלים באטימות ובביטול. מוטי אשכנזי נתפס כאיש המפר את השלווה המדומה וזורע בהלה ו"דה-מורליזציה" בהתראותיו. אל מול מערכת מזלזלת, המשדרת שאננות, נאבק מוטי אשכנזי לבדו לשקם את היכולות של המעוז תוך הקפדה על סדר, ניקיון וארגון הכוח. הראייה החדה שבה ניחן וקור הרוח אפשרו לו לנצל את המשאבים המוגבלים ולנהל מערכת יעילה של הגנה על המעוז – הגנה בה משתתף גם כלבו "פנג", כלב זאב צעיר שהצטרף לשירות וסיפק מודיעין טקטי רב ערך ומציל חיים.
מאז יצא הספר לאור בשנת 2003 הוא זכה לאזכור משמעותי אחד בלבד, במאמרו של ארי שביט ב"הארץ". במאמר זה, שהתפרסם לאחר מערכת הבחירות של שנת 2003, מסביר מוטי כי: "יום כיפור כבר כאן", "מה שבאמת משותף למלחמה הזאת ולמלחמה ההיא, הוא שבשני המקרים השטח הוא שעמד במבחן. המנהיגות כשלה והשטח עמד במבחן. ובאוקטובר 1973 היו אלה המח"טים והמג"דים והמ"פיים והמ"מים והסמלים והטוראים אשר איכשהו ייצבו מחדש את הקו. אשר בחייהם ובמותם סתמו את הפרצות האסטרטגיות הגדולות. בדינמיות ובתושייה ובמסירות ובאומץ לב תיקנו את הטעויות הקונצפטואליות הנוראות. וב-2003-2000 זו האוכלוסייה האזרחית. כל אותם ישראלים של יום יום אשר עומדים יום אחר יום בנטל הכבד מנשוא של מלחמת חוסר התוחלת הזאת. ובנטל הכבד מנשוא של העדר הנהגה…"
היום, לאחר הפיאסקו של מלחמת לבנון השנייה מקבלים הדברים משנה תוקף.
מוטי אשכנזי הוא לא רק גיבור תחת אש – הוא ניחן בגבורה אזרחית, שבה עוסק החלק השני של הספר. שבועות אחדים לאחר ששב מן המלחמה ובעודו נושא את פצעי הגוף והנפש הטריים ממנה, פתח בהפגנת יחיד ובשביתת רעב, שסחפה אחריו אלפים למחאה האזרחית הגדולה ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה. המאבק הביא לבסוף להתפטרות הממשלה ברשות גולדה מאיר באפריל 1974.
במהלך מאבק זה הוזמן מוטי בין השאר לשיחה עם משה דיין. בפגישה שהתקיימה בפברואר 1974, לא נרתע מוטי מההתייחסות הפטרונית והמזלזלת של דיין כלפיו ומלהקת אומרי ההן שהקיפוהו ותבע את זכויותיהם של אזרחי ישראל: "אתה האחראי המיניסטריאלי לפרוץ המלחמה ולתוצאותיה, והיה עליך להתפטר מייד עם תום הקרבות". השיחה התפתחה לדין ודברים קשה שבעקבותיו "זכה" מוטי להיות מסומן, מידע שיקרי על היותו חולה נפש הועבר לעיתונים, הותקנה האזנה לקו הטלפון שלו, הוצמד לו מעקב, אף נעשה ניסיון לגייסו למילואים שלא צלח בשל אי כשירות לאחר פציעתו והניתוח שעבר.
הספר מתאר גם את עדותו של מוטי בועדת אגרנט לה ביקש למסור עדות ראייה על ההזנחה במוצבים וההתעלמות מהאותות שבישרו את פרוץ המלחמה. הוא גילה את מה שקרוב לודאי יגלו אזרחי ישראל על וועדת ווינוגרד, הוועדה ריחפה בספירה אחרת – לא היתה התעניינות ממשית בעדותו ודבריו נקטעו בזירוז וקוצר רוח.
האקטואליות הנוראה של הספר הופכת אותו לספר חובה לכל אזרח ישראלי, המוכן להתבונן בעיניים פקוחות במציאות סביבו.
הסיפור תם אך לא נשלם במילות השיר אותו כתב חברו של מוטי למוצב, דאוד, הלוחם ששב ותלה את דגל ישראל המרוט והמרוטש על ראש המוצב לאחר כל הפגזה:
"…היינו קבוצת חיילים בתוך עמדות אי-שם
אמרתי למוטי המפקד שכאן יישפך המון דם
ביום הנפלאם אלינו דוהר
בלילה הכל כבר היה בוער
כך במשך חמש יממות רצופות ארוכות
עלינו נוחתים פגזים, מטוסי קרב ופצצות
מוצב בודפסט, מוצב בודפסט אתה היית איתן
מוצב בודפסט, מוצב בודפסט חרוט בליבי לעולם
מוצב בודפסט לא נכנע
את חיי קיבלתי שם מתנה
אנחנו קבוצת חיילים פשוטים
בחולות סיני עד צוואר קבורים
בתוך בונקרים נידחים בקצה העולם
עוצרים בגופנו את הצבא המצרי הרם
דמעות לא יועילו
מילים לא יגידו
הכל מסביבנו נחרב, כלום לא נותר
חברים אינם, נטמנו בעפר
רק מוטי המפקד וקומץ גברים
עדיין עומדים, לוחמים ושותקים
מדוע לא אמרו לנו שכאן יהיה קרב דמים?
מדוע נטשונו אלה שישבו בחלונות הגבוהים?
…"
– מתוך שירו של דאוד, לוחם מגיבורי "בודפסט".
את מוצב בודפסט כיסו חולות המדבר והשכחה, אך עמידת הגבורה של לוחמיו הכניסה את סיפורם לפנתאון ההיסטוריה, לצדם של הלוחמים הספרטנים בתרמופלאיי, וחלוצי המערב האמריקאי באלמו.
יום אחד, במדינת ישראל מתוקנת ושוחרת חופש למענה נלחמו מוטי וחבריו, יזכה מוטי להכרה שלה הוא ראוי.
קישורים לקריאה נוספת:
מסמך אמ"ן המציין סבירות נמוכה למלחמה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.