החוליה החסרה
איין ראנד | מתוך: "מכתבה של איין ראנד", 7 במאי 1973 | תרגום: בועז ארד
איין ראנד מנתחת את המנטליות האנטי-מושגית של השבטיות וחושפת את מקור השבר התרבותי המעמיד את שלטון האדם כעליון לשלטון החוק – הוא שלטון הרעיונות.
אתחיל בהצגת ארבעה דוגמאות ואבקש מכם לזהות איזה מרכיב פסיכולוגי משותף להם:
1. הכרתי פעם איש עסקים מעיר גדולה במרכז החוף המערבי, שהיה עובד קשה באופן בלתי רגיל, בעל אישיות פעילה ונמרצת. הוא בנה עסק קטן משל עצמו והעלה עצמו מעוני לשפע. הוא היה יועץ ומגן למגוון עצום של מקורבים, חברים, בני משפחה וחברים של חברים, שעלו אליו לרגל, לא רק לקבלת הלוואות, אלא גם לסיוע מכל סוג. הוא היה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, אך פעל כסוג של פטריארך שבטי.
היה קשה לומר אם הוא נהנה או מתמרמר מתפקידו; נראה שהוא לוקח אותו כמובן מאליו, כסוג של חובה מטאפיסית: כנראה שמעולם לא חשב להעמידו לבחינה. הוא נהנה לפעול כמנהיג קטן, ולהעניק טובות לאנשים, מנהג בו היה נדיב מאד. היו לו, כך נראה, קשרים שוליים עם המנגנון הפוליטי העירוני והוא אהב להשיג טובות מיוחדות עבור חבריו, כאלו שלא היה ניתן להשיגם ללא קשרים מיוחדים, כמו תלושי קצבה (בעת מלחמת העולם ה-II ), או טיפול בדו"חות חנייה. המושג של "חברים" היה בעל משמעות משונה עבורו. הוא התבונן בכוונותיהם כפי שהיפוכונדר בוחן את מצב בריאותו – באופן המשדר חשדנות רגישה ונאמנות עזה לסוג מסוים, בלתי כתוב, של חוק מוסרי.
מבחינה פוליטית הוא נטה להיות קונסרבטיבי, והיה מתלונן באופן קבוע על המגמות במדינה. באחד הימים הוא פתח בגינוי רגשני נגד הליברלים, הממשלה, חוסר ההגינות של אנשי העסקים, והכוח השרירותי של המכניזם הפוליטי. "היודעת את עד כמה חזקים הם?" הוא שאל במרירות, והמשיך לומר לי כי ניסה לרוץ למשרה זעירה בעירייה, אולם "הם" הורו לו למשוך את מועמדותו "או ש", והוא ציית.
עניתי כי בעיות כאלו תמיד יתקיימו כל עוד מתקיימת השליטה הממשלתית, וכי הפתרון היחיד הינו בשיטה של קפיטליזם "לסה-פייר" מלא, שבה שום קבוצה לא תוכל לרכוש זכויות יתר כלכליות וכוח השפעה מיוחד, שבה כל אחד יצטרך לעמוד בעזרת עצמו. "זה בלתי אפשרי!" הוא פלט; קולו היה מתוח באופן משונה, מקוטע, מתגונן, כאילו הוא נחבט באיזו שהיא דלת מנטלית מעובדה שבקושי הובחנה; קולו שידר פחד. לא המשכתי לדון בנושא: זיהיתי תופעה פסיכולוגית שהיתה חדשה עבורי.
2. סופרת ידועה כתבה פעם מאמר על טבעה של הספרות. באמצה עמדה נטורליסטית קיצונית, היא הכריזה: "הסימן המזהה של הספרות היא התייחסותה לעולם הממשי, לעולם העובדות…" ומונח "עובדות" היא התכוונה לעובדות הנתונות באופן מיידי – "המרכיבים האמפיריים בחוויה". "היצירה הספרותית אינה מרשה התרחשות שמחוץ לסדר הטבעי – ניסים… זוכרים אתם כיצד בספר האחים קרמזוב כאשר האב זוסימה נפטר, קרוביו (רוב הדמויות האהודות בספר) מצפים לנס: שגופתו תישאר רעננה וטהורה משום שהוא נפטר 'בריח של קדושה'. אולם במקום זאת הוא מתחיל להסריח. הסרחון של האב זוסימה הוא הריח הטבעי , המקורי של הסיפור. לפי אותו החוק, לא ניתן לבסס רומן בעתיד, היות והעתיד, עד אשר יתרחש, הינו מחוץ לסדר הדברים הטבעי…"
היא הצהירה כי "משקל מאפייני היצירה הספרותית כמוהו כרכילות ופטפטת…. הנה קריטריון נוסף: אם רוח השערורייה לא נגעה בו הספר אינו יצירה ספרותית… השערוריות בכפר או בפרובינציה, השערורייה הלאומית או השערורייה על פני הים הגדול מזינים את העובדות ומייצרים ספקולציות. אך זאת היא מהותה של השערורייה שהיא סופית… בלתי אפשרי, מלבד לתיאולוגים, לקבל שערורייה כלל-עולמית או כלל-יקומית; ההוכחה לכך היא הדרך בה אנשים התרגלו לחיות עם ביקוע גרעיני, הרעלות קרינה, פצצות מימן, לוויינים, ורקטות חלל וכד'". מדוע עובדות מסוג זה צריכות להיחשב כתחום תיאולוגי, היא לא הסבירה. "ועדיין 'שערוריות' אלו, במובן התיאולוגי, של העולם הגדול והיקום גימדו את השערוריות הסופיות של הכפר והפרובינציה…"
אז היא המשיכה להסביר את מה שהיא ראתה כ"הדילמה של הסופרים": שכחנו להתעלם מהאירועים של העולם המודרני, "משום שאיכותם המיוחדת היא לערער את האמונה." אולם אם אנו חושבים עליהם, "חיי היום יום שלנו הופכים להיות מדהימים עבורנו… הקיום המשותף של העולם הגדול ושלנו, כאשר מהרהרים בכך, נראה בלתי אפשרי". מכך היא מסיקה את מסקנתה: היות והסופר מונע על ידי אהבת האמת , "אמת פשוטה והמונית המזוהה על ידי כל אחד", היצירה הספרותית היא "מכל הבחינות פחות מותאמת להכיל את העולם המודרני, אשר מאפייניו המובילים אינם ממשיים. וזאת הסיבה, ככל שאני יכולה להבין, שהספרות גוועת."
3. הסיפור הבא סופר לי על ידי איש עסקים אמריקאי. בצעירותו, הוא הועסק כיועץ מומחה לייעול למנהל מפעל בדרום אמריקה. המפעל השתמש במכונות אמריקאיות, אולם תפוקתו היתה רק 45% מהיכולת הפוטנציאלית של המכונות. בבחינה של מדרג השכר הנמוך, הוא הסיק העובדים לא קיבלו כל תמריץ לעבוד – והציע להציג תשלום לפי תוצרת. המנהל המבוגר אמר לו, עם חיוך סקפטי, כי הדבר יהיה חסר תועלת, אך הסכים לנסות את התכנית החדשה.
בשלושת השבועות הראשונים של התוכנית החדשה, היצרנות עלתה. בשבוע הרביעי, איש לא הופיע לעבודה: כל צוות העובדים נעלם – ולא חזר עד השבוע שלאחר מכן. לאחר שהשתכרו את משכורתם החודשית במשך שלושה שבועות, העובדים לא ראו כל סיבה לעבוד שבוע נוסף; לא היה להם רצון להרוויח יותר משכרם הקודם. שום טיעון לא יכול היה לשכנעם; התוכנית בוטלה.
4. פרופסור לפילוסופיה הזמין אותי פעם להרצות לתלמידיו בנושא אתיקה; הם למדו את הנושא "צדק", והוא ביקש שאציג את התפישה האובייקטיביסטית של הצדק. המסגרת שהוא הציע היתה הסבר של חמש עשרה דקות, שלאחריה שאלות ותשובות. הסברתי לו כי יהיה מאד קשה להסביר, בחמש עשרה דקות, את הבסיס של האתיקה האובייקטיביסטית ועל ידי כך להסביר את הגדרת הצדק שלי. "הו, אינך צריכה לתת סיבות," הוא אמר, "רק תציגי את דעתך". (לא עניתי.)
הנסיבות והאנשים בארבעת הדוגמאות האלה שונים; סוג האופי שהם מציגים דומה. זאת מנטליות הנובעת מיצירה-עצמית , אולם גורמים שונים רבים יכולים לתרום להתהוותה. גורמים אלו יכולים להיות חברתיים, כמו במקרה של העובדים מדרום אמריקה – או אישיים, כמו במקרה של הגברת הספרותית – או שניהם יחד, כמו במקרה של איש העסקים מהמערב. באשר לפרופסור לפילוסופיה, המגמה המודרנית של מקצועו הינה הגורם לכל השאר.
המקרים הינם דוגמאות למנטליות אנטי-מושגית.
המאפיין המרכזי של מנטליות זאת הינה סוג מיוחד של אדישות: לא אדישות כשלעצמה ולא באופן גלוי, אלא אדישות שמעבר לגבול מסוים. זאת היא מנטליות המחליטה, מעבר לנקודה מסוימת של התפתחות, כי היא יודעת מספיק ואינה טורחת להביט הלאה. מה היא מקבלת כ"מספיק"? את הנתון המיידי, המוחשי הניתן לקליטה ישירה מהסביבה – "הגורם האמפירי בניסיון".
על מנת לתפוש ולטפל בקונקרטים כאלו, האדם זקוק לרמה מסוימת של התפתחות מושגית, תהליך שמוחה של חיה אינו יכול לבצע. אולם לאחר המשימה הראשונית של לימוד הדיבור, ילד יכול לבצע משימה זאת כמעט אוטומטית, על ידי שינון וחיקוי. המנטליות האנטי-מושגית עוצרת בנקודה זאת של התפתחות – ברמה הראשונה של ההפשטה, המזהה חומרי קלט התואמים ברובם עם אובייקטים פיסיים – ואינה בוחרת לבחור בצעד, המכריע, הרצוני לגמרי, הבא: הרמה הגבוהה יותר של הפשטות מתוך הפשטות, שאינה יכולה להילמד על ידי חיקוי. (ראו את ספרי מבוא לאפיסטמולוגיה אובייקטיביסטית.) מוח שכזה יכול לתפוש את השערוריות בכפר או בפרובינציה או (מיד שניה) במדינה; הוא אינו יכול לתפוש את המושג של "עולם" או "יקום" – או את העובדה שהאירועים בהם אינם "שערוריות".
המנטליות האנטי-מושגית לוקחת את רוב הדברים כראשוניים שאינם ניתנים לפירוק ורואה בהם כ"עדות לעצמם". היא מתייחסת למושגים כאילו היו נתונים (לשינון); היא מתייחסת להפשטות כאילו היו קלט של קונקרטים פיסיים. עבור מנטליות כזאת, הכל הוא נתון: מעבר הזמן, ארבעת העונות, מוסד הנישואין, מזג האוויר, הולדת ילדים, שיטפון, שריפה, רעידת אדמה, מהפכה, ספר הם תופעות באותו סדר גודל. ההבחנה בין המטפיסי ומעשי ידי-אדם, אינו רק בלתי-מוכר למנטליות זאת, הוא בלתי ניתן לתקשור.
שתי השאלות המרכזיות, המניע המרכזי של המחשבה האנושית – "מדוע?" ו"בעבור מה?" – הינן זרות למנטליות האנטי-מושגית. אם יישאלו, הם לא יפיקו מאום מעבר לתשובות המקובלות. התשובות הן בדרך כלל שוות ערך ל"כך הם החיים" או "כך אדם אמור לנהוג". חייו של מי? אלם. אמור – על ידי מי? אלם.
היעדרות המאמץ לברר את ה"למה?" מבטלת את מושג הסיבתיות ומנתקת את העבר. היעדרות הבירור של "בעבור מה?" מבטלת את המטרות ארוכות הטווח ומנתקת את העתיד. לפיכך רק ההווה הוא ממשי לגמרי לבעל המנטליות האנטי-מושגית. משהו מן העבר נותר עימו, בצורה של יחידות מנוונות של כרוניקה אקראית, מסוג הפטפוט מן הזיכרון, ללא מטרה או משמעות. אך העתיד ריק; את העתיד לא ניתן לתפוש ישירות באמצעות החושים.
במובן זה, באופן פרדוקסלי למדי, המסורתיים צרי-האופק ופעילי הקולג'ים המודרניים הינם שני צדדים של אותה מטבע פסיכו-אפיסטמולוגית. הראשונים מבקשים להימלט מהאימה של העתיד הלא-ידוע על-ידי חיפוש בחכמת העבר. ("מה שהיה טוב דיו לאבי, הוא טוב דיו עבורי!"). הסוג השני מבקש להימלט מן העבר הבלתי-מובן על ידי פילוס דרכו בצרחות לקראת עתיד בלתי-מוגדר. ("אם זה לא טוב עבור אבי, זה טוב דיו עבורי!"). ובאופן פרדוקסלי למדי, אף לא אחד מהם מסוגל לחיות בהווה – משום שחיי האדם הם רצף מתמשך שהמאחד היחיד שלו היא יכולתו המושגית של האדם.
במוחו של אדם אנטי-מושגי, תהליך ההאחדה המושגי מוחלף ברובו בתהליך אסוציאטיבי. מה שהתת-מודע שלו מאחסן והופך לאוטומטי איננו רעיונות, אלא מצבור בלתי מובחן של קונקרטים שונים, עובדות אקראיות, ורגשות בלתי-מזוהים, הנערמים לתיקיות מנטליות בלתי מתויגות. זה עובד, עד לנקודה מסויימת – ז"א, כל עוד עוסק אותו אדם באנשים שתיקיותיהם מאורגנות באופן דומה, ולפיכך לעולם לא נדרש חיפוש בכל מערכת התיוק. בתוך מגבלות אלו, האדם יכול להיות פעיל ומוכן לעבודה קשה – כמו איש העסקים מן המערב, המפעיל מידה רבה של יוזמה ותיחכום, במסגרת הגבולות שהוצבו על ידי הרשות המוניציפלית שלו – כמו הגברת הספרותית, שכתבה ספרים רבים, במסגרת התנאים שהוצבו על ידי מוריה בקולג' – כמו הפרופסור לפילוסופיה, המבלה את זמנו בניתוח תוצאות, מבלי להטריד עצמו בסיבותיהן.
אדם בעל מנטליות כזאת יכול להחזיק עקרונות מופשטים כלשהם או להצהיר על הכרה אינטלקטואלית (מבלי לזכור מהיכן וכיצד הוא אימץ אותה). אך אם ישאלוהו למה הוא מתכוון ברעיון כלשהו, הוא לא יהיה מסוגל לענות. אם ישאלוהו לסיבות להכרתו, יתגלה כי הן שבירות, קלושות וצפות על גבי ריק, כציפוי שמנוני בחלל ריק – וידהים לגלות מה מספר השאלות שמעולם לא עלו בדעתו כראויות לשאלה.
סוג זה של פסיכו-אפיסטמולוגיה פועל כל עוד לא מאתגרים אף חלק שלה. אולם שערי הגיהינום נפתחים לרווחה כאשר זה קורה – משום שמה שמאויים אז אינו רעיון מסוים, אלה מבנה תודעתו הכולל. הגיהינום נע מפחד לדחייה מהתעלמות עקשנית לעוינות ואימה ועד שנאה.
האיור הטוב ביותר של מנטליות אנטי-מושגית הינה תקרית קטנה בספר שפורסם לפני שנים רבות, שאת שמו, למרבה הצער, איני זוכרת. נערה בלונדינית פשוטה יוצאת לפגישה עם תלמיד קולג'; כאשר היא נשאלת לאחר מכן אם בילתה בנעימים, היא עונה "לא. הוא היה משעמם להחריד. הוא לא אמר שום דבר שלא שמעתי לפני כן".
המשך בחלק ב' – פתוח למינויים כאן. לביצוע מנוי שנתי הקש כאן.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.