החוליה החסרה (חלק ב') מאת איין ראנד

שבטים פרימיטיביים הינן דוגמא מובהקת למנטליות אנטי-מושגית – אולי, עם הצדקה כלשהי: פראים, כמו ילדים, הינם ברמה החושית של התפתחותם. עמיתיהם המאוחרים יותר, בכל אופן, מדגימים כי מנטליות זאת אינה תוצר של בורות (והיא גם לא נגרמת על ידי מחסור באינטליגנציה): היא יצירה-עצמית, כלומר, מאסר-עצמי. היא התנגדה לעליית הציויליזציה וביטאה עצמה באין ספור צורות במהלך ההיסטוריה. המאפיינים שלה הינם תמיד ניסיונות לעקוף את המציאות. על ידי החלפת הרעיונות באדם, המטפיסי מעשי-אדם, זכויות בטובות, מעלות בקשרים – כלומר, בניסיון לצמצם את חיי האדם לחצר-אחורית קטנה (או מאורת חולדות) המשוחררת ממוחלטות השכל. (המוטיב המניע לניסיונות אלו הינו עמוק יותר מתאוות-כוח: מנהיגי קבוצות כאלו מבקשים הגנה מפני המציאות בחרדה דומה לזו של חסידיהם.)

גזענות הינה ביטוי ברור של המנטליות האנטי-מושגית. כך היא גם שנאת הזרים – הפחד או השנאה לזרים ("חיצוניים"). כך גם כל מערכת קאסטות, המקבעת את מעמדו של אדם (כלומר, משייכת אותו לשבט) על פי לידתו; מערכת הקאסטות מנציחה עצמה על ידי סוג מיוחד של סנוביות (כלומר, נאמנות לקבוצה) לא רק אצל האריסטוקרטים, אלא, אולי ביתר פראות, בין פשוטי העם או אפילו הוואסלים, הרוצים "לדעת מה מקומם" ולשמור עליו בקנאות נגד האחרים שמעליו או מתחתיו. כך גם בסוציאליזם של מעמד מקצועי. כך גם בכל סוג של מקצוע מורש או "סולידריות" משפחתית (המשפחה הכוללת דודים, דודות ודודים מדרגה שלישית). גמו גם כל כנופיית פושעים.

שבטיות (שהיא השם הטוב ביותר לתיאור את כל הביטויים הקבוצתיים של מנטליות אנטי-מושגית) הינה מרכיב דומיננטי באירופה, כסיבה ותוצאה המחוזקות בהדדיות של מערכת הקאסטות ארוכת ההיסטוריה באירופה, של שוביניזים מקומי ולאומי (פרובנציאלי), של שלטון בכוח הזרוע ומלחמות עקובות דם ללא הפסק. כדוגמה, בחנו את אומות הבלקן, שנוטות באופן תמידי לנסות ולהשמיד זו את זו בשל הבדלים פעוטים של מסורת ושפה. לשבטיות לא היה מקום בארצות הברית – עד לתקופות האחרונות. הוא לא יכול היה להכות פה שורש, שלוחותיו המיובאות התדלדלו והפכו לסחי בכור ההיתוך שכבשנו הוזן על ידי שני מקורות בלתי נדלים של אנרגיה: חירויות הפרט וחוק אובייקטיבי; שני אלו היו ההגנה לה זקוק אדם.

שאריות השבטיות האירופאית, שיובאו על ידי המהגרים היותר מפוחדים, לבשו את הצורה התמימה של שכונות "אתניות" בערים, כשכל שכונה מציעה את תלבושותיה, הפסטיבלים המסורתיים, מסעדות בסגנון ארץ המוצא, ומילים בשפת האם על גבי שלטי חנויות דהויים. השלטים היו דהויים כי האנשים שנאחזו בחוק השבטיות המציע עדיפות מסחרית לחברי השבט, נותרו בשלולית של השכונות העניות, בעוד זרם האנרגיה היצרנית שהציב יכולת מעל שבטיות, חלף על פניהם, נושא עימו את המיטב שבילדיהם.

לא היה נזק בשלוליות אלו, כל עוד לא נכפה על איש להישאר בהן. הלחץ של תנועת ההשכלה, למשל, חתר תחת הנאמנות הקבוצתית של בעלי המנטליות האנטי-מושגית העיקשים ביותר, בהאיצו בהם לצאת החוצה לעולם הגדול להרפתקה שבה איש אינו "זר" (או שבו כל האנשים הם כאלו, בכל האמור לגבי פריבילגיות מיוחדות).

התפרקות הפילוסופיה הפכה את המגמה. שבטיות הינה התוצאה של פחד, ופחד הוא רגש דומיננטי אצל כל אדם, חברה או תרבות הדוחה את כוח ההישרדות של האדם: השכל. כאשר הפילוסופיה החליקה לביצה הפרימיטיבית של האי-רציונליות, האנשים נדחפו – באופן אקזיסטנציאלי ופסיכולוגי – אל התוצאה העתיקה: שבטיות. עלייתה של מדינת הרווחה ריסקה את המדינה, מבחינה אקזיסטנציאלית, לקבוצות לחץ, כל אחת נלחמת עבור פריבילגיות מיוחדות על חשבון האחרים – כך, אדם פרטי, שאינו מקושר עם קבוצה כלשהי, הופך לטרף קל לטורפים השבטיים. מבחינה פסיכולוגית, הפרגמטיזים מבצע לובוטומיה (ניתוח אונת מצח) לאינטלקטואלים במדינה: התיאוריה של ג'ון דיואי לחינוך "פרוגרסיבי" (ששולטת בבתי הספר קרוב לחצי מאה), ביססה שיטה להטלת מום ביכולת המושגית של ילדים והחלפת ידיעה ב"התאמה חברתית". היא היתה ועודנה ניסיון שיטתי לייצר מנטליות שבטית. (ראו את מאמרי "הקומפרצ'יקוס" בספר "השמאל החדש: המהפכה האנטי-תעשייתית").

ראו כי ההתעוררות המחודשת של השבטיות בימינו אינה תוצר של המעמדות הנמוכים – של העניים, חסרי הישע, הבורים – אלא של האינטלקטואלים, ה"עילית" בעלת ההשכלה הגבוהה ( אפיון שבטי מובהק). בחנו את התפוצה של עדרי כנופיות גרוטסקיות – היפים, יאפים, ביטניקים, פיסניקים, משחררי נשים, גאים, פריקים של ישו, ילדי האדמה – שאינם שבטים, אלא תנועה של התקבצויות אנושיות של אלו המבקשים נואשות "הגנה" שבטית.

המכנה המשותף של כל הכנופיות הללו הינו האמונה בתנועה (הפגנה המונית), לא פעולה – בקריאות, לא טיעונים – בדרישות, לא הישגים – בהרגשה, לא מחשבה – בגינוי "החיצוניים", לא ברדיפת ערכים – בהתמקדות רק על "עכשיו", ו"היום" ללא "מחר" – בבקשה לחזור ל"טבע", ל"אדמה", לבוץ, לעבודה פיסית, כלומר, לכל הדברים שמנטליות ברמה חושית מסוגלת להשיג. אינך רואה כאלו הדוגלים בשכל ובמדע מתגודדים וחוסמים רחובות באמונה ששימוש בגופם לעצירת תנועה, יפתור איזו שהיא בעיה.

רוב הכנופיות השבטיות העובריות האלה הם שמאלניות וקולקטיביסטיות. אך בהדגמה להיות הסיבות לשבטיות עמוקות יותר מהפוליטיקה, יש שבטיות המרוחקת עוד יותר מהמציאות, של כאלו הטוענים להיות דוגלי זכויות (זכויותנים – ב.א.). הם אלופי האינדיבידואליזם, הם טוענים, בעת שהם מחליפים אותו באנרכיזם (ברצונם לייסד ממשלה "פרטית" או ממשלות "מתחרות", כלומר, חוק השבטיות). המכנה המשותף של אינדיבידואלים מסוג זה הוא השאיפה להימלט מאובייקטיביות (אובייקטיביות דורשת שרשרת מושגית ארוכה מאד ועקרונות מופשטים מאד), לפעול על פי גחמה, ולעסוק באנשים יותר מאשר עם רעיונות – כלומר, עם אנשי כנופייתם הכבולים על ידי אותם קונקרטים.

התרחקות זכויותנים אלו מן המציאות יכולה להימדד על ידי העובדה שהם אינם מסוגלים לזהות את הדוגמאות של רעיונותיהם בפעולה. דוגמא אחת כזאת היא המאפייה. המאפייה (או "המשפחה") הינה "ממשלה פרטית", עם נתינים הבוחרים להצטרף אליה באופן התנדבותי, עם מערכת חוקים נוקשה הנאכפת בנוקשות, אפקטיביות ושפיכות דמים, "ממשלה" הנוטלת על עצמה להגן עליך מ"חיצוניים" ולאכוף את האינטרסים המיידיים שלך – במחיר מכירת נשמתך, כלומר, בעבור ציותך המוחלט לכל "טובה" שהיא עשויה לדרוש. דוגמה נוספת ל"ממשלה" ללא ריבונות טריטוריאלית מוצעת לנו על ידי ארגוני הגרילה הפלשתינאים, שאין להם ארץ משלהם, אך הם עוסקים בהתקפות טרור ובשחיטת "אחרים" בכל מקום על פני האדמה.

הצהרת השבטיות המודרנית של האקטיביסטים, מהשמאל או מ"הימין", הינן בקצוות הגסים. אך טראגיים וקשיים יותר להתמודדות הם הביטויים המעודנים של מנטליות אנטי-מושגית, אלו אנשי "הכלכלה המעורבת" של הרוח – האנשים הנקרעים פנימית בין רגשות שבטיים וחלקי מחשבה אקראיים – זה הוא התוצר של ההשכלה המודרנית אשר אינו אוהב את טבע הרגשותיו, אך מעולם לא למד לחשוב.

פרשת ווטרגייט מציעה לנו דוגמה, בשני הצדדים הפוליטיים. בשמאל, נמצאת העיתונות, אשר אחדות-הדעות המוטית שלה יכולה להיות מושא קנאה לכל משרד צנזורה דיקטטורי. אולם אחדות-דעות זאת הינה רצונית ואינה תוצר של מזימה – היא תוצאת הרגש כי אדם צריך "להשתייך", כי על האדם להיות "בפנים" (In), כי אדם חייב לשחות עם הזרם, כי עליו לקבל את אישורו מ"אלו שמבינים". לעיתים, קורא קול בודד של איש חדשות בקריאת מחאה, מתחנן להגינות, ואז נעלם. איש אינו יכול להיות עיוור למציאות כל הזמן; אך האדם המודרני אינו יודע כיצד לתמוך ברציפות הראייה.

(במקצועות האינטלקטואליים, השבטיות לובשת את צורתה של קליקה. היום, יש רק קליקה אחת, משום שיש רק סוג אחד של פילוסופיה בממסד החינוכי. היריבויות וההתנגשויות של החלקים הנאבקים לכוח בתוך הקליקה הינם מרים, כבכל שבט, אך הקליקה או השבט מציד חזית אחידה נגד "האנשים מבחוץ" – במקרה זה נגד אנשי הימין.)

בימין, נמצאים האנשים המעורבים בווטרגייט, המציעים את המחזה הפתטי הנורא של מה שקורה כאשר אנשים לאנשים בעלי הנחות בסיס שבטיות (פרגמטיות) אינן מוצאים שבט לחבור אליו, ועדיין מנסים להציג נאמנות שבטית – כלומר, להחליף את העקרונות בעבור הקבוצה, או את הרעיונות באנשים. ללא אידאולוגיה שתנחה אותם, בחורים אלו חייבים לחוש כי הם נלחמים "באנשים מבחוץ" בכל דרך ואמצעי שניתן לבצעו. כל אחד מהם פעל כחברו, כל אחד מהם הניח כי האחרים יודעים מה הם עושים (או שסמכות גבוהה יותר יודעת), איש לא שאל שאלות. היה זה קול נואש של שבטיות אותו שמענו כאשר אחד מהם הודה כי הוא מעדיף להעיד עדות שקר על פני האפשרות שהממונים עליו יחשבו כי הוא לא "שחקן קבוצתי".

אך לא היתה "קבוצה" או שבט. לשבט יש חוקים נוקשים, והוא עומד לצד אלו השומרים עליהם. לעדר הזה היו חוקים פרוצדורלים נוקשים (מי שלח מזכר למי), אך ללא חוקים המתייחסים לתוכן. כמו משחק בנדמה לי בשעת המשחקים בגנון פרוגרסיבי, הבנים נשלחו החוצה אל הזירה עם הנחייה אחת: "תעשו משהו!" הם עשו.

אז הם מצאו עצמם לבד, ללא שבט להגן עליהם, נטושים על ידי המנהיגים בהם בטחו שידעו את המסתורין שהם לא צריכים לדעת. הם גילו כי הממונים הישירים שלהם מתפתלים בטירוף להעביר את האחריות אליהם ומאחד לאחר, כל אחד נאבק להפליל את האחרים ולהציל את עורו על ידי "זמירות" רמות. מה עוד נותר לאותם פרגמטיסטים לעשות? נאמנות ניתנת לשימור רק באחת משתי דרכים: על ידי טרור – או בנאמנות לרעיונות. אך אם הרפובליקנים האלו היו מאוחדים על ידי רעיונות, הם לא היו נוהגים כאילו הם שבט – הם היו התאגדות אנושית רציונלית.

זה הוא ההבדל המכריע בין התאחדות לשבט. ממש כפי שחברה נכונה נשלטת על ידי חוקים, לא על ידי אנשים, כך גם התאגדות ראויה מאוחדת על ידי רעיונות, לא על ידי אנשים, וחבריה נאמנים לרעיונות, לא לקבוצה. הגיוני בהחלט שאנשים ישאפו להתאגד עם אלו השותפים לדעותיהם וערכיהם. זה בלתי-אפשרי לפעול או אפילו לתקשר עם אנשים בעלי דעות מנוגדות באופן יסודי לשלך (ועל האדם להיות חופשי שלא לפעול יחד עימם). כל ההתאגדויות הראויות נבנות או מתאגדות על ידי בחירה אישית ומתוך הכרה אינטלקטואלית (פילוסופית, פוליטית,מקצועית וכו'.) – לא על ידי התאונה הפסיכולוגית או הגאוגרפית של הלידה, ולא על בסיס של מסורת. כאשר אנשים מתאגדים על בסיס רעיונות, זאת אומרת, על בסיס עקרונות מפורשים, אין מקום לטובות, גחמות, או כוח שרירותי: העקרונות משמשים כמדד אוביקטיבי לקביעת הפעולות ולשיפוט, של החברים והמנהיגים.

דבר זה דורש רמה גבוהה של התפתחות מושגית ועצמאות, אשר מפניה נאבקת המנטליות האנטי-מושגית באופן נואש להימנע. אולם זאת היא הדרך היחידה בה אנשים יכולים לפעול יחד באופן צודק, ונדיב – ובטוח. לאדם הפועל ברמת המודעות החושית אין דרך לשרוד.

איני סטדנטית של תיאורית האבולוציה, לכן איני תומכת או מתנגדת לה. אך היפותיזה מסויימת רדפה אותי במשך שנים; ברצוני להדגיש כי זאת רק היפותזה. יש פער רציפות ענק בין האדם לבין שאר המינים החיים. ההבדל נמצא בטבע התודעה האנושית, ובמאפיין הייחודי שלה: יכולתו המושגית. הדבר נראה כאילו, לאחר עידנים של התפתחות פסיכולוגית, התהליך האבולוציוני שינה מסלולו, ורמה גבוהה יותר של התפתחות שהתמקדה בראשונה בתודעה של המינים החיים, לא בגופם. אך ההתפתחות של התודעה האנושית היא רצונית: לא חשוב מה היא הרמה המובנית של האינטליגנציה שלו, הוא חייב לפתח אותה, הוא חייב ללמוד כיצד להשתמש בה, הוא חייב להפוך לאדם על ידי בחירה. מה אם הוא אינו בוחר לעשות זאת? אז הוא הופך לתופעת ביניים – ייצור מיואש הנאבק בטירוף נגד טבעו שלו, הכמהה ל"ביטחון" חסר המאמץ של התודעה החייתית, שאותה הוא אינו יכול לרכוש, ומתמרד נגד התודעה האנושית, שאותה הוא פוחד להשיג.

במשך שנים, מדענים חיפשו אחר "החוליה החסרה" בין האדם לבעלי החיים. ייתכן שאותה חוליה חסרה היא המנטליות האנטי-מושגית.