ד"ר רוז בלבול – האישה שחצתה את הגבולות
מאת בועז ארד | 1 ביולי 2008 – עבור ביזנסוויק ישראל
סיפור חייה המרתק של ד"ר רוז בלבול מלמד כיצד, בעזרת חריצות, תעוזה, יצירתיות ואופטימיות בלתי-נדלית הצליחה נערה צעירה מבית חסידי בטרנסילבניה לרכוש השכלה ולפרוץ מסלול לחיים. מאירופה שלפני החורבן יצאה לפלשתינה והפכה לפורצת דרך בינלאומית. כשהיא חוצה את הגבולות הגיאוגרפים והתרבותיים של המאה האחרונה פעלה רוז בפלשתינה של טרום המדינה, ביריחו, בביירות שבלבנון ובארה"ב. כיום, היא מתגוררת בגבעת הטרשים הקרחת שהכירה בצעירותה והפכה לגבעה הצרפתית וממרום 98 שנות חייה, היא מחייכת באופטימיות גם אל מעבר לגבולות הזמן.
כישרונה ויוזמתה הצילו פצועים רבים שנלחמו לצד בנות הברית במלחמת העולם השנייה במזרח התיכון, מחקריה בתחומי הקוסמטיקה הרפואית הפכוה לכוכב עולה בקרב אצולת נשות לבנון בבירות בשנות החמישים והשישים. מעבדת מחקר הפפאיה שלה, הפעילה עד היום ביריחו זיכתה אותה בתואר "ד"ר פפאיה" והפכה אותה לאישיות רצויה ביריחו ובקרב בית המלוכה הירדני. תכשיריה המבוססים על מחקרי תכונות הפאפאיה של יריחו מופצים כיום בבתי טבע בישראל ובעולם.
ילדות סאטמרית יוצאת דופן
"הסיפור שלי הוא סיפור העם היהודי שהגיע מאירופה לפלשתינה" אומרת ד"ר רוז בילבול. אנו נפגשים בדירתה שבגבעה הצרפתית על רקע של תמונות שמן מן המביעות את רוח המאה ה-19 באירופה וריהוט אירופאי מעוצב. רוז, מספרת באופן מדוד צלול ומסודר סיפור חיים מרתק שהחל ב1909: "נולדתי למשפחה בת שמונה ילדים, ארבע בנות וארבע בנים… הייתה זאת משפחה מאד דתית ומקורבת למשפחת הרב מסאטמר, למרות שהם לא מכירים בי, אני יצאתי מחיק האמונה, אני יהודיה אך אינני יהודיה פנאטית…"
רוז חונכה במשך שמונה שנים על ידי נזירות במיסיון צרפתי בעיר הולדתה, באותם הימים השפה הדיפלומטית הייתה צרפתית ומשפחתה ביקשה עבורה את החינוך המתקדם ביותר. ואכן בעבור ארבע שנים כבר נאלצה רוז שהחלה את לימודיה בהונגריה, למצוא עצמה ברומניה בעקבות שרטוטי גבול חדשים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
הלימודים התנהלו גם בשבתות ודרשו התאמות מיוחדות: " בארבעת השנים האחרונות ללימודים התחלנו ללמוד בשבת אך אני לא כתבתי, אלו היו חיינו…". גם הסביבה הקרובה העמידה קשיים לא מבוטלים לילדה צעירה, רוז זוכרת עד היום את הזעזוע שגרם לה בן השכנים, מוישלה, שלימים יהפוך לרב מסאטמר, אשר סירב לשחק עימה וכינה אותה "טריפה" בשל הבחירה בהשכלה אוניברסלית.
אחרי השעה שמונה לא נהיה אחראיים לחייך….
"את לימודי האקדמיים התחלתי באוניברסיטה של בוקרשט", הלימודים, מספרת רוז, "הלימודים לוו בהתנכלויות אנטישמיות ממוסדות, למשל את בחינות ההסמכה קבעו במיוחד ביום כיפור וזאת מלבד שיטת ה"נומרוס קלאוזוס" שהגבילה את מספר הסטודנטים היהודים". לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-33' המצב הלך והורע, תנועת ה"היטלר יוגנד" התפתחה גם ברומניה, והאיומים עברו מקללות וגידופי "יהודי מלוכלך" ל"ביקורי בית" ותקיפות אלימות.
"זאת הייתה התקופה הגרועה ביותר…." היא מספרת ומצביעה על צלקת עמוקה על צדע המצח תוצאה של התקפה אכזרית: "זה קרה לאחר שהוכרזתי כמי שזכתה להצטיינות במקום השני בכיתה (עם שם כמו רוז פרל לא יכולתי להיות במקום הראשון), קולגות מבית הספר חיכו לי כשיצאתי מהכיתה והחזיקו עיתון באידיש מול פני, הם אמרו לי ברומנית: 'קראי זאת יהודיה מלוכלכת', אני לא יכולתי לקרוא זאת…. ואמרתי, אני מצטערת אני לא יכולה לקרוא את זה ואז אחד הבנים הכה במצחי באגרופן…" בראייה לאחור מספרת רוז כי אחד משיקוליה המרכזיים לעלות לפלשתינה היה הרצון שלא לשמוע יותר את הטחת "יהודי מלוכלך" בפניה.
באחת הפעמים, מספרת רוז, הגיעו לדירתה: "שלושה סטודנטים מכיתתי שהצדיעו במוהל יד "הייל היטלר", הם אמרו: "שמענו כי הגעת למקום השני בבית הספר ואנו מציעים לך לעזוב את רומניה עד השעה שמונה, אחרי כן לא נהיה אחראים לחייך"…. זה היה המצב, לקחתי מונית ומיהרתי לפרופסור שלי ושאלתי מה עלי לעשות"..
הפרופסור הרים ידיים בייאוש, אולם לאחר שבועות ספורים נפתחה ההצלה מכיוון לא צפוי – הזמנה מצד האוניברסיטה העברית בירושלים לבעלי תארי מ.א. הגיעה לפרופסור שמיהר לסייע בידה לצאת לכיוון חדש. היא יצאה לשלושה חודשי עבודה באוניברסיטה העברית בפלשתינה. הפרידה ממשפחתה לשלושה חודשים, הפכה לתמידית; רוז שפתחה את הדלת לחיים חדשים לא תשוב לראות את הוריה שנספו בשואה.
"לעשות משום דבר משהו"…
רוז פרל הפליגה על גבי האנייה טרנסילבניה מקונסטנצה והספיקה לרכוש חברים חדשים, כדוברת צרפתית וגרמנית מייד מצאה רוז חברים לשיחה – בני משפחת נאשאשיבי המשכילים שחזרו מביקור בגרמניה ובילו עימה במהלך המסע. לאחר הגעתה בנסיעה באוטובוס לכיוון ירושלים, חוותה גם את המפגש הראשון עם הטרור המזרח תיכוני: "על יד רמלה, יצא פתאום מאיזו חושה קטנה, דבר לבן וזרק משהו על האוטובוס. האוטובוס נסע מהר כמו משוגע, הפצצה הזאת נפלה על הכביש, שמענו "בום"!… זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם טרוריזם".
באותם ימים הצטרפה רוז להגנה והפכה לשרטטת מפות מבוקשת, הבריטים לא הרשו לשרטט מפות וכל העבודה נעשתה על בסיס הזיכרון הצילומי של רוז שיצאה לשטח, שיננה את התמונה לפי דרישת מפקדת ההגנה וחזרה למקום מסתור להכנת המפות. בהסתכלות לאחור על אותם ימים היא מחייכת בסיפוק ובגעגוע רומנטי: "הנה הייתי בפלשתינה והכל היה יפה, אינך שוכח זאת, באתי ממשפחה בה נערה לא הייתה רשאית לצאת לרחוב לבד ללא מלווה. .. ובאת מבית מאד אלגנטי… והכל היה כל כך פרימיטיבי. אך זה היה כל כך יפה וכל כך רומנטי… הכל היה שממה, למשל כאן בגבעה הצרפתית לא היה כלום. אך זה היה יפהפה נעים יותר מאשר כיום."
"שום מדינה בעולם לא עשתה בתקופה של שישים שנה מה שישראל עשתה כאן… זה פנטאסטי מה שעשינו כאן, באמת עשינו משום דבר משהו…"
"רוז'יקו – את יכולה להיות מליונרית!"
בין שנת 40' ושנת 46' שקעה רוז עד מעל לצווארה בתעשיית אתיל-כלוריד עבור תעשיית המלחמה הבריטית. החומר הנדיר שימש באותה תקופה לביצוע הרדמה מקומית לצורך ניתוחי שדה. תהליך ייצורו המסובך וחוסר היציבות של החומר שהתאדה בטמפרטורת החדר גרם לסיכון כל כלי שיט שהובילו וכך, מאגרי הצבא הבריטי במזרח התיכון התרוקנו, יתרת המלאי שהייתה בבתי החולים הוחרמה ואספקה לא נראתה באופק.
"בשנת 1940 הלכתי בפעם הראשונה לרופא השיניים שלי, ד"ר פריד", מספרת רוז, "והוא אמר לי, רוזיקו, את עובדת באוניברסיטה אולי את יכולה לעשות לי אתיל-כלוריד?". ד"ר פריד נתן לרוז בקבוק שבמקורו היה ניתן למילוי רק באופן תעשייתי, הוא כלל סיפון מיוחד שבאמצעותו הותז החומר שהיה הופך לגז בשחרור מן הסיפון.
"אני רוקחת", אומרת לי רוז, "ואני יודעת מה הוא אתיל-כלוריד… אני לעולם לא אומרת לא… כשיש לך דיפלומה המשמעות היא שאתה יודע לקרוא בספרים. חזרתי לאוניברסיטה ופתחתי את ספרי הרוקחות. באותם ימים עבדתי על הדוקטורט שלי אצל פרופסור משה ויצמן, האח של חיים וייצמן… זה לקח הרבה זמן אך הצלחתי למלא את הבקבוק שד"ר פריד נתן לי באתיל-כלוריד".
כשחזרתי עם הבקבוק המלא לד"ר פריד הוא אמר לי: "רוזיקו, את יכולה להיות מיליונרית!" כששאלתי איך? הוא סיפר לי על המחסור ממנו סבל הצבא הבריטי. ביקשתי עוד בקבוק ואחרי שבועיים ניגשתי בחוצפה של בחורה צעירה, עם בקבוק אתיל-כלוריד בידי, למטה הצבא הבריטי. הגעתי לקצין האספקה הראשי ואמרתי לו "יש לי אתיל-כלוריד. אני יודעת לייצר זאת". הקצין קפץ מכיסאו וצעק: "היכן בית החרושת שלך?", "עניתי לו", אומרת רוז "אישי היקר, אין לי שום דבר… לא כסף ולא בית חרושת – אך אני יודעת איך לייצר זאת".
בשנים הבאות עסקה רוז במקביל לעבודת הדוקטורט בייצור האתיל-כלוריד עבור הצבא הבריטי במזרח התיכון תוך שהיא עובדת ללא לאות. "אני מאד גאה על כך שכנראה הצלתי את חייהם של חיילים רבים, שבלי האתיל כלוריד היו מתים"… מסכמת רוז את התקופה.
מכתב ההוקרה שקיבלה ממשלת פלשתינה בתום המלחמה, עבור תרומתה למאמץ המלחמתי זיכה אותה לימים באזרחות אמריקאית וסייע בידה להיחלץ מבירות בה חייתה במשך שני עשורים בעקבות נישואיה.
הפאפיה של יריחו – "ההשקעה הטובה בחיי"
באחד ממבצעי הסיור המודיעיני שביצעה עבור ההגנה נדרשה רוז לרדת לסיור ביריחו ובגשר אלנבי, שם נתקלה בפאפאיה לראשונה בחייה. "באותה תקופה לא היה לי מושג מה היא יריחו…" מספרת רוז, "ירדנו, אני וכמה חברי הגנה ליריחו וכשהגענו ליריחו פנינו לשוק, לקנות תפוזים… היינו 'תיירים' אתה מבין? ראיתי ערבי שמחזיק בידו דלעת גדולה… משהו כמו 'קאלבסה'… מעולם לא ראיתי דלעת כזאת. הוא לא יכול היה לדבר עימי בשום שפה מלבד ערבית ואני לא הבנתי ערבית אבל בסוף הבנתי שהפרי נקראה 'פאפאיה' וצחקתי. מדוע לא 'מאמאיה'… סתם 'פאפאיה'?" רוז מספרת וצוחקת…. "רציתי לקנות את זה ממנו על מנת להראות את הפרי לפרופסור זייצק, הוא היה אחד הבוטנאים הגדולים בארץ באותם ימים והיה חבר שלי. אך הוא דרש שילינג עבור הפרי, אתה יודע מה היה אז שיליניג? בשנת 1940 עבדתי בריסוק חצץ בכביש והשכר עבור שש שעות עבודה בשמש קיבלת שילינג, השילינג הזה יכול היה להספיק ליומיים לקניית מזון. אולם הייתי עשירה באותם ימים… מתעשיית האתיל-כלוריד, אז שילמתי. אני חושבת שזאת היתה ההשקעה הטובה ביותר שעשיתי בחיי… שילמתי והוא נתן לי את הפאפאיה".
בנסיעה חזרה לירושלים כשהגיעו רוז וחבריה בנסיעה איטית לאחד מהעיקולים החדים בדרך הם שמעו קריאות בקשת עזרה באנגלית. "עצרנו, ראינו ג'יפ הפוך ותחת הג'יפ מישהו… ירדנו שלושתינו והרמנו את הג'יפ וראינו מייג'ור בריטי פצוע…. הוא עף עם הג'יפ שלו בסיבוב והגיפ שנחת עליו גרם לחתך עמוק בירך. זה היה נורא… לא היו לנו שום אביזרי עזרה ראשונה וגם לא היו לנו מים או ציוד עזרה ראשונה… אולם זכרתי שיש לי את הקלאבסה הגדולה הזאת… כי כל פרי הוא סטרילי בפנים, רצתי למכונית, גם לא היתה לי סכין שאסור היה להחזיק באותם ימים, שברתי את הפרי לשניים בידי ושמתי חצי פאפאיה על הפצע, הורדתי מטפחת מהראש וקשרתי סביב רגלו. בעברית אמרתי לחברי: 'פחות אנגלי אחד….' לא ידעתי שהוא יחיה עד שנגיע לירושלים… אך מיהרנו לאוגוסטה ויקטוריה שהיה אז בית החולים של הקצינים הבכירים האנגליים"… כך נסעו שעה וחצי בעליות עם רכב ישן שבקושי נוסע. כשהגיעו לבית החולים גילתה רוז לתדהמתה כי הפרי גרם לעצירת הדימום. "לא ידעתי מה עשיתי, לא ידעתי כלום על תכונות הפרי הזה… אז התחלתי לחפש בספרייה, באינצקלופדיה צרפתית אחת מצאתי מעט מידע וכך התחלתי את עבודתי… גיליתי כי ביריחו היו שמונה עצי פאפאיה והייתי זקוקה לאישור ממחלקת הבריאות של המנדט על מנת שיורשה לי לחקור אותם. הייתי יורדת ליריחו בארבע בבוקר על מנת להוציא את חלב הפרי… מה שאני יכולה לספר בדקות היום לקח לי לימודים של חודשים אז".
רוז השקיעה את כל רווחיה מעסקי האתיל-כלוריד בחכירת עשרה דונם ביריחו, כיהודיה היא לא הורשתה לרכוש אדמה בעיר ואף לא לבלות בה את הלילה, (חוק שנשאר עד היום), אך תנאים אלו לא הרתיעו אותה מלפתח מעבדה בשני חדרים ששכרה מהמנזר המקומי ומטע בן עשרה דונמים שפעל כבר משנת 1941 ושהגיע בשיאו למעל 1000 עצי פאפאיה. במסגרת מחקרה גילתה רוז מידע חדש על פעילות אנזים הפאפאין אותו מייצרת הפאפאיה, הסתבר לה כי האנזים של הפאפאיה של יריחו הינו חזק פי 10 מאנזימים דומים שהוצאו מפירות במקומות אחרים בעולם, זאת בזכות שלושה גורמים: המיקום הנמוך מתחת פני הים, האקלים הטרופי המיוחד ביובש לעומת אקלימים טרופיים לחים במקומות אחרים וכן זווית הקרינה.
עבודתה של רוז הביאה את הפאפאיה לתודעה העולמית עולמית, בסוף שנת 1974 הציגה רוז סידרה של מוצרי פאפאיה מיריחו בתערוכה חקלאית, מוצרים שכללו ריבות, ברנדי, חמוצים ועוד… בשנות השמונים היא הוזמנה לאוסטרליה על ידי משרד החקלאות האוסטרלי על מנת לייעץ על הפוטנציאל של הפאפאיה והזמנות לסיוע החלו לזרום אליה מגורמים נוספים בעולם. "בשעתו קיבלתי מכתב מהנשיא מרכוס מהפיליפינים שביקש שאגיע לעבוד על הפאפאיות שם… עניתי לו שאם הייתי צעירה ב20 שנה הייתי שמחה לבוא…".
האנזים של הפאפאיה מסוגל להמיס חלבונים ומשמש לצרכים רפואיים רבים, אחד מהשימושים שפיתחה רוז היה תחליף יעיל לסולפה ששימשה באותה תקופה לריפוי אך גרמה לתופעות לוואי רבות. אחד הפטנטים שפיתחה רוז היה רכיב שמאפשר להאריך את משך פעילות האינזימים וחיי המוצרים. "בתקופה בה הייתי ביריחו אנשים הגיעו אלי עם כל מיני מחלות עור והחלתי לחקור את הנושא ולייצר קרמים, מאז זכו קרם הפנים שייצרתי, קרם הידים, האפטרשייב, והשמפו להכרה ולאישורי מוצר בארה"ב. יצרתי גם טבליות שמסוגלות להוריד את הכולסטרול ורמת השומן בדם". ביריחו בנתה רוז מרפאה לטובת תושבי המקום והציגה לראשונה רפואה מערבית לתושבי המקום – "עזרתי לתושבים במקום והם כיבדו אותי מכל בחינה שהיא, כשהם נדרשו לעצה הם פנו, כשהם ביקשו לארגן משהו מהממשלה עשיתי זאת עבורם והם גם גמלו לי…". עד היום היא מכונה "הדוקטורה" על ידי תושבי יריחו שממשיכים להתקשר אליה לירושלים להתייעצויות רפואיות.
בשנת 46 נאלצה רוז לסגור את המעבדה ביריחו בשל העוינות הפוליטית המתגברת והסכנה לחייה. בעקבות בן זוגה שהיה איש עסקים יהודי ממוצא עיראקי שפעל בלבנון היא היגרה לארץ הארזים שם המשיכה בפיתוח קוסמטיקה רפואית והפכה גם למטפלת האישית של אשת נשיא לבנון (עד שגילתה לה את היותה יהודיה).
רדיפות בלבנון ורדיפות ביריחו – המהפכה הפלשתינאית נגד נגד מפעל החיים של רוז
מלבנון נאלצה רוז להגר עם עוד אלפי יהודים שנסו מהרדיפות המתגברות אחרי "ספטמבר השחור" והפלסטיניזציה של לבנון שלוותה בגילויים אנטישמיים ובנישולה מרכוש רב שנצבר בשנות העבודה הרבות בלבנון.
רוז חזרה למעבדתה ביריחו רק בשנות השבעים באישור הממשל הישראלי ועיריית יריחו והחלה לבנות מחדש את המעבדה והמטעים, אחד מלקוחותיה הראשונים היה מלון "המלך דויד" שהחל להזמין מאה קילו פאפאיה כל שבוע למטבח המלון. "זאת היתה ההכנסה הראשונה שלי מאותה השקעה שעשיתי בשנות הארבעים". עבודתה נמשכה עד לתקופת האינתיפאדה השנייה, אז הוחרמו המים ששימשו את רוז על ידי השלטון של ערפאת. "היו לי עשרה דונמים מושכרים ביריחו ושילמתי עבור שעתיים וחצי של מים להשקייה, אלו היו המים היקרים ביותר ביריחו … היו לי אז 400 שתילים שזה עתה נטעתי…" מדוע זה קרה? "אני יהודיה" עונה רוז. "אני חושבת שהם ציפו שלא אתן לשתילים לגווע וארכוש מים בשוק השחור, אבל ידעתי שאם אקנה מים בשוק השחור הם יוכלו לזרוק אותי, ישמור האל, ולא הייתי מוכנה לפגוע בכנות של עבודתי. נתתי ל400 השתילים לגווע ולא קניתי מים בשוק השחור"…
כיום, למרות כל הקשיים ממשיכה רוז לייצר קרם ביריחו למרות שהיא אינה נכנסת לעיר. בעזרת כלתה דליה וחברה נוספת וח'אלד, תושב יריחו, העובד עבורה מזה 34 שנים בעקבות אביו שעבד עבור רוז בשנת 42, היא ממשיכה את ייצור מוצריה תוך ניהול פגישות שבועיות במחסום. "ראה, בניתי את הכל בשתי ידי, מדינת ישראל לא עזרה לי בכלום, אמרו לי שאני רודפת אחרי חלום בלתי אפשרי".
רוז בילבול הוכתרה ליקירת העיר ירושלים בשנת 2001, כיום כשהיא מתקרבת לגיל 100 היא ממשיכה בעבודתה מביתה בגבעה הצרפתית ומייצרת משחות פנים, ידיים ושמפו. מוצריה נמכרים ללקוחות פרטיים ורשתות טבע בישראל וברחבי העולם.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.