איזה אוייב חמודי
מאת אביתר בן-צדף | פורסם בעיתונו האישי בתאריך 28 בינואר 2008
אביתר בן צדף כותב על הספר בעריכת תמר ליבס ופול פרוש. כשהאויב נכנס אליי הבייתה. טרור ותקשורת בעידן העכשווי. מאנגלית: יורם שדה. הקיבוץ המאוחד, 2006. 186 עמ'. 76 ¤. המאמר פורסם בראשונה ב"נתיב" 120, שבט תשס"ח (ינואר 2008).
רשת שידור (Network) (1976) של הבימאי היהודי סידני לומט (Lumet) ושל התסריטאי פ?די צ'איפסקי (Chayefsky)[1] היה אחד הסרטים החשובים והמבריקים בשנות השבעים. סרט נבואי, חריף, מצחיק להחריד בהומור השחור שלו ומפחיד מאוד על התקשורת האלקטרונית – כלומר, טלוויזיה, אך לא רק היא – שעניינו, בין השאר, יחסי טרור-תקשורת (לעניין המאמר – המונחים, "תקשורת", "אמצעי תקשורת" ו"עיתונות", חליפיים).
דיאנה כריסטנסן, מנהלת התכניות של רשת השידור, מציעה בסרט של לומט ושל צ'איפסקי ללוֹרן הובס, נציגת המהפכנים השחורים, להפיק לטלוויזיה תכנית שבועית, שתתבסס על אירועי טרור מצולמים של "צבא השחרור הא?קוּמ?ני". הסרט על אירוע הטרור ישמש ציר, שעליו תיסוב דרמה שבועית, שתגרוף צופים (רייטינג), שיביאו לרשת השידור שלל הכנסות, והיא תחלוק אותם עם "צבא השחרור הא?קוּמ?ני", וגם הובס המרקסיסטית-מאואיסטית לא תקופח בחלוקת הרווחים.
הנה ציטוט, לדוגמה, שמסביר את החן של לומט ואת דיוק אבחנותיו:
נלסון צ'ייני: כל מה שאני יודע, שזה [הסדרה, שמבוססת על הטרור האקומני] מפר כל תקנון של שידור מכובד.
פראנק האקט: איננו רשת שידור מכובדת, אלא בית-זונות. עלינו לקחת כל מה שנוכל להשיג.
נלסון צ'ייני: אם כך, איני רוצה להיות חלק מזה. איני רואה את עצמי כנשיא בית-זונות.
פראנק האקט: זה נאה מאוד מצדך, נלסון … הסתייגותך נרשמה, ותוכל להתפטר מחר בבוקר.
לטעמי, "התכנית של מאו טסה טונג" – הסדרה, שיזמה כריסטנסן ברשת שידור – היא החזות הקשה ביותר, שהגה מישהו (ויש לזכור, זה היה לפני יותר משלושים שנה) על היחסים בין טרור לבין תקשורת. לעניות דעתי, לומט וצ'איפסקי חזו היטב ובמדויק את העומד להתרחש בשוק התקשורת: במקום הפרדה ברורה בין בידור (entertainment) לבין חדשות (information), שרווחה בשנות השישים, עוסקת כעת התקשורת בבידור גם בשדרה חדשות (infotainment).
שני נעדרים
הסרט הנהדר של לומט ושל צ'איפסקי אינו נזכר כלל בקובץ המאמרים, שערכו תמר ליבס (שהשתתפה גם בכתיבת מרבית המאמרים בקובץ) ופול פרוש מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. זו תמיהתי הראשונה על כותבי המאמרים ועל עורכיהם.
גם תמיהתי השנייה עוסקת בנעדר מהקובץ: אין בו כל עיסוק באסטרטגיית הטרור ובטקטיקה שלו בכל האמור בהשפעה על דעת הקהל של יעדיו על מנת לבצע את זממו. אמת, זה ספר בתקשורת – ולא במדעי המדינה, או ביחסים בין-לאומיים – אך קשה להתעלם מהרקע העיוני של יחסי טרור-תקשורת. הוא נדרש להבין את המעשה, שאינו בדיד, אלא חלק ממסכת שלמה, שבה לתקשורת יש תפקיד חיוהי ביותר באסטרטגיית הטרור.
מקובל כיום (למיטב ידיעתי, בועז גנור, מייסד המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה, היה מהראשונים, שהגדירו זאת, כבר לפני יותר מעשור), שהטרור הוא סוג אלים של לוחמה פסיכולוגית, שבמהלכה משתמש הטרור בתקשורת על מנת להגיע למטרתו הפוליטית. בדרך כלל, אין כוונת טרור מודרני (להבדיל מטרור פוסט-מודרני, נוסח אלקעידה) להסב אבדות, אלא להשפיע על קבלת ההחלטות בצד המותקף – על מנת להחלישו, ולהכריחו לוותר על עמדותיו. כלוחמה פסיכולוגית, בטרור מודרני נועדו אבדות ואימה – באמצעות הגברת עוצמתן באמצעי התקשורת – ללחוץ, ולחזק את המסרים על דעת הקהל, כדי שתשפיע על מקבלי ההחלטות להיכנע לדרישות הטרוריסטים.[2] במקרה הישראלי – הכוונה/רצון לכפות על העם היהודי ויתור על זכותו להגדרה עצמית בארץ-ישראל. במקרה האמריקני – המדובר בכוונות התפשטות גלובליות של האסלאם הוואהבי (סוני), וארצות-הברית מעכבת את התהליך בתמיכתה במשטרים ערביים "ריאקציונריים" (מצרים, סעודיה, ירדן ועוד) ובישראל.
הקשר הגורדי בין טרור לבין תקשורת תואר כבר בהרחבה בכל העולם המערבי בשנות השישים. בעקבותיו ניסו רבים – בתקשורת ובממשל – להתוות הנחיות לפעולת התקשורת באירועי טרור. בסוף שנות התשעים הייתי מעורב, במסגרת המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT), בניסיון כזה, שהניב אחר דיונים ארוכים את מסמך שפיים,[3] שלא השפיע, לצערי, על התקשורת הישראלית, כיוון שהתקשורת הישראלית לא אבתה לאמצו.
התקשורת משרתת את הטרור
הטרור מספק לתקשורת – ישנה כחדשה – סיפורים, שהיא מטפלת בהם ככפויית-שד, תוך היענות לאתוסים, המפעילים אותה: תחרותיות ומרוץ אחר הסקופ.[4] יתר על כן, ארגוני הטרור מגלים הצטיינות כארגונים לומדים. הטרור המודרני קשור לתקשורת, ומנצל אותה לצרכיו. לכן, הוא מתאים את עצמו במהירות לשינויים הטכנולוגיים בתקשורת.
השינויים המדהימים בטכנולוגיית התקשורת משרתים היטב את הטרור, שיכול לשנע את מסריו בן-רגע ממקום מחבואו לכל אתר בעולם – אם התקשורת הבין-לאומית (CNN, BBC, NPR,NBC , ABC, NBC, סקאי, אלג'זירה, אלערביה ועוד) נותנת לו טרמפ; והיא מתמסרת לו בקלות וברצון, וחלקה מקדם ביודעין את מטרותיו.[5] ראו את הקלטות, שמפיצים מפעם לפעם ארגוני השידור – כולל רשות השידור והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בישראל – עבור אוסמה בן-לאדן, עבור שיח' סייד חסן נסראללה ועבור חמא"ס.
אווירה פוסט-מודרניסטית, שמתירה הכל וסובלת הכל – גם כביכול בשם חופש הביטוי ובשם זכות הציבור לדעת – יצרה נכונות להשמיע, בזמן מלחמה, גם את מה שיש לאויב להגיד, אפילו אם אלה מסרים, שנועדו לחתור תחת הדמוקרטיה, ולקעקעה. באווירה המטורפת של סקופ מעל הכל, מותר לכתבים ולעורכיהם לעשות עסקות עם האויב, גם בזמן מלחמה,[6] על מנת להשמיע את דבריו. כך, זכו יאסר ערפאת, שיח' אחמד יאסין, שיח' נסראללה ואוסמה בן-לאדן וחבר מרעיהם לעדנה.
הטרור מכיר היטב את יעדו – החברה המערבית הדמוקרטית – ומנצל את יתרונותיה לצרכיו; כלומר, להבסתה מבפנים (חתרנות). חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש הפולחן, חופש הדת וחירויות אחרות – כולל הזכות למשפט הוגן – משרתות אותו כ"בטן רכה" של המערב בשל תמימות יריביו ובשל תמיכה אדירה, שמקבלים הטרוריסטים מחוגים ליברליים בתוך ארצות יעדיהם, כדי להקהות את האמצעים ללוחמה בטרור, או לאיינם.[7] כלומר, חלק מ"הדילמה הדמוקרטית" בלוחמה בטרור היא החלטת המערב להילחם בטרור ביד אחת (לפחות) קשורה. מבחינה זו, דומה מאוד הלוחמה בטרור ללוחמה בפשע המאורגן ולמאבק בנארקו-טרור. בשלושתם נדחפת הדמוקרטיה אל עברי פי-פחת על מנת לסייע לאויביה להביסה מבפנים.
"ארגוני הטרור ואמצעי התקשורת חיים בסימביוזה טראגית" (עמ' 7) – אמירה שחוקה זו של העורכים מדויקת, כיוון שסימביוזה מניחה, שאין צד מנצל (טפיל) ואין צד מנוצל (פונדקאי), אלא שני השחקנים שווים, חיים יחד, מתפתחים בצוותא, ונהנים מהשיתוף (שוב, צפו בסרט, רשת שידור). "פרסום הוא החמצן של הטרור", מצטטים המחברים את מרגרט תאצ'ר. פיטר קורקורן הבריטי הגדיר את התקשורת כשטח החיוני של התקשורת – זה שבלעדי שליטה בו, לא יצליח הטרור במשימתו.[8] דוד בוקעי הישראלי הגדיר יחסי טרור-תקשורת במלים קשות, "התקשורת – ידידתו הטובה ביותר של הטרוריסט".[9]
קובעים העורכים, "… כלי התקשורת חיוניים להצלחתו של הטרור. ניתן אפילו לומר שצורה כלשהי של סיקור תקשורתי היא תנאי בסיסי לקיום הטרור כתופעה פוליטית" (עמ' 7). לדעת העורכים, "מבחינה אחת התשובה [לשאלה האם היחסים הסימביוטיים הללו הדדיים] היא בבירור 'לא!' … התקפות הטרור הן רק חלק קטן מן הנושאים שעליהם הם [התקשורת] מדווחים" (עמ' 7).
זו אמירה תמוהה למדי, שלא הצלחתי לרדת לעומקה – בעיקר, לאור הסיפא שלהם:
"… הטרור נהפך אם לא לתנאי חיוני להשפעה חברתית ופוליטית של אמצעי התקשורת, הרי לפחות לתרומה חשובה לצרכים ולפונקציות של ארגוני חדשות, בעיקר בעידן הטלוויזיה. במלים פשוטות, הטרור ידידותי לתקשורת …" (עמ' 10).
מרתון של אסון
תמר ליבס וזוהר קמפף מציינים במאמרם, כי הטרור למד להסתגל לשינויים בתקשורת, והוא מספק את הביקוש התקשורתי ל"אירועים" ראוותניים, המתקיימים במרחב הציבורי, ויש להם (בניגוד לאסונות) משמעות פוליטית מרוכזת. "הטרוריסטים סמכים על התקשורת שתסייע להם במימוש יעדיהם" (עמ' 24).
הדרמה של פיגוע יוצרת צורת סיקור חדשה – מרתון של אסון (מושג, שהגדירה תמר ליבס), שהוא "שידור חי, ללא הפסקה וללא הגבלת זמן של מתקפת טרור ותוצאותיה, תוך ביטול כל לוח השידורים המתוכנן … [ש]התפתח למעשה הרבה לפני האירועים יוצאי הדופן של ה-11 בספטמבר … [כולל] שידורים חוזרים ונשנים של מראות קטל, פאניקה וחסר ישע" (עמ' 14).
מרתון של אסון מעצים את השפעת מתקפת הטרור ואת תוצאותיה.
פסטיבל זה של רעבתנות תקשורתית, הנערך בחסות "זכות הציבור לדעת", משנה באופן דרסטי גם את מאזן הכוחות בין הפוליטיקאים לבין התקשורת. הכתבים לוקחים על עצמם את תפקיד "קולו של הציבור", תובעים תשובות מיידיות, פשטניות בדרך כלל, לבעיות מורכבות … מרתונים של אסון מעניקים לשדרנים כוח באמצעות היעדרו של תסריט מוכר [שיש לו נקודת סיום] (עמ' 16-15).
בסיכומו של דבר, הטרוריסט עצמו נהפך לסיפור המרכזי והלגיטימי לתקשורת. "במקום שימוש בחומר נפץ – שימוש במלים, ובמקום עוינות [לטרור ולטרוריסטים] – צורות של הבנה ואפילו של השלמה" (עמ' 18).
האנשת הטרור משמשת את התקשורת להשיג עוד ניצחון על המערכת הפוליטית. ובנוסף, "העיתונאי זוכה בתהילה אישית ומקצועית [עקב הסקופ – "ראיון" עם מנהיג הטרור], וארגון התקשורת גורף רווחים מ?נתח חדשות מסקרן … אך בסופו של דבר מהי התועלת שמפיקים הצופים מצורת דיווח זו …" (עמ' 19).
תוך כך הפכה התקשורת את הארכי-טרוריסטים לכוכבי תרבות, המספקים את הצורך המתמיד בכוכבי-על חדשים. כך, חס וחלילה הם הפכו לראויים להערצה, ושיפוטו – כנבל, או כגיבור – תלוי בעיני המתבונן (יחסי).
שבירת כללים
במרוצתן אחר רייטינג, זנחו רשתות השידור את הפרקטיקות המקובלות בעיתונאות, והן משדרות, כמעט ללא עריכה, את הקלטות, שהכינו הטרוריסטים – זכות, שאינה ניתנת כמעט לשום גורם אחר (עמ' 33-31). הן יוצרות קשר ישיר עם טרוריסטים מבוקשים במקומות מחבואם. כדי לעשות זאת, הן מתפשרות עם הנורמה העיתונאית. "העיתונאי [שחייב לציית לחוקי מארחו] הופך לגיבור הסיפור, אך גם מארחו" (עמ' 32).[10] השהות על אדמת הטרוריסט חושפת את העיתונאים לסכנות רבות, ולהערכתי, במהלכה הם לוקים ב"תסמונת שטוקהולם".[11] כלומר, הם מזדהים עם הבריון, שלמעשה חוטפם, כיוון שהם תלויים בו. אם יחרגו מחוקי המשחק, שמכתיב הטרוריסט, הם עלולים לא לשוב בשלום למערכותיהם, וכבר היו דברים מעולם.[12]
כך, אחרי הראיון של CNN עם בן לאדן, אמר פיטר ברגן, פרשן הטרור של הרשת, "בכנות, גם אם הוא היה קורא מספר הטלפונים, עדיין הראיון היה בעל ערך חדשותי". כלומר, יש כאן שינוי מפליג במונח, "ערך חדשותי".[13] עתה הוא מתמצה בעצם ההגעה אל רב-המרצחים, גם אם נשללה מנציגיי הרשת הזכות להציג לו שאלות ישירות (עמ' 38-37).
יתר על כן, התקשורת יוצרת סימטריה לא-מוסרית בין הטרוריסט לבין קרבנו, וקובעת בכך את סדר-היום הציבורי. כך, CNN הגיעה לשיא של תפלות, כשראיינה את קרבנות הפיגוע בפתח-תקווה, ואיזנה זאת בראיון עם אם המחבל המתאבד, ש"איבדה את בנה בפיגוע". כמו כן, מנתקת התקשורת בין דמויות המחבלים (שהפכו לכוכבי תרבות פופולרית) לבין מעשיהם, והיא מציגה אותם בכני-אנוש, הזוכים לאמפתיה, להערכה ואף להערצה.
ראיונות עם האויב בטלוויזיה
תמר ליבס, זוהר קמפף ושושנה בלום-קולקה דנים בשיא של יחסי טרור-תקשורת – בראיונות עם מנהיגי האויב בטלוויזיה. לטענתם, … מאז שנות התשעים … ראיונות עם אויב אינם עוד מעשה שאין להעלותו על הדעת. ראיונות מעין אלה הם אמנם נדירים, שנויים במחלוקת, ולעתים משיגים את ההיפך ממטרתם, ואף על פי כן נהפכו לאתגר עיתונאי מבוקש (עמ' 145).
טכנולוגיות חדישות בתקשורת, הפיכת החדשות מלאומיות לבין-לאומיות והקטנת הפיקוח הממשלתי על התקשורת יצרו את האקלים לשינוי מעמדו של האויב בטלוויזיה. במקביל, "ההגדרה של 'מלחמה' נהפכה לבעייתית … עמימותו של מושג המלחמה משתקפת גם באלתורים של כללים ונהלי פעולה לסיקורן של מלחמות בתקשורת" (עמ' 150).
התקשורת התחרתה על ההזדמנות לתת לבן לאדן פתחון-פה, חינם אין-כסף – כביכול, אלו חדשות – כאילו הציבור מעוניין להכיר את האיש, שמאחורי הפיגועים הגדולים בארצות-הברית.
[רב-המחבלים] היה יכול לסמוך על התקשורת המערבית שתעביר את קריאת התיגר הגאה שלו לרשתות של בני בריתו[14] המפוזרים ברחבי העולם … ניסיונות הממשל [האמריקני] למנוע מארגוני הטלוויזיה לתת במה לטרוריסטים שפועלים להשמדת ארצות-הברית נראים אפוא כמלחמה אבודה [ההדגשות שלי – אב"ץ] (עמ' 152-151).
והשאלה היא, כמובן, אם אין כאן wishful thinking של החוקרים. אין שום הוכחה, שאי אפשר לצנזר את ערוצי התקשורת בעידן הנוכחי, למרות שהממשלות משתדלות בינתיים להימנע מכך – ראו את אי-תפקודה השערורייתי של הצנזורה הצבאית הישראלית במלחמת לבנון 2, שהיה אך המשך ברור לחוסר תפקודה מסוף שנות השמונים.[15] לממשלה יש הזכות – וגם החובה – להשפיע בדרכים שונות, כולל צנזורה, על תוכן התקשורת, ובעיקר בעת מלחמה, על מנת שלמור על חוסן האומה, ולהגן על אינטרסים לאומים חיוניים.[16]
לדעת ליבס, קמפף ובלום-קולקה, "ראיונות עם האויב, אירוע נדיר יחסית, משמשים כניסיון לצמצם התפרצות בלתי נשלטת של אלימות … למתכונת של התמודדות מבוקרת, המתנהלת על-פי מערכת כללים קבועה …" (עמ' 173). ראיונות כאלה הנם חידוש מודרני בעיתונות. לדעת החוקרים, הורחבו גבולות ההתנהגות העיתונאית, גם בעתות משבר. "הרחבה זו … נועדה להשיב לתקשורת את הרלוונטיות על סף מלחמה (לרבות 'מלחמה בטרור') או בעיצומה ולהבטיח שתמשיך למלא תפקיד ציבורי עצמאי" (עמ' 174). יחד עם זאת, החוקרים הגיעו למסקנה – מניתוח ראיון עם יאסר ערפאת בערוץ 1 בישראל וראיון עם סאדם חוסין ברשת CBS – כי היוזמה העיתונאית יכולה להיות מסוכלת, כיוון שאי אפשר לנהל "ראיון עיתונאי ביקורתי בסביבה זרה ועוינת, וא?פשר למרואיין לגנוב את ההצגה" (עמ' 175).
כדי להבין את הסכנה בפרקטיקה העיתונאית החדשה, המערערת (ביודעין ?) את החוסן הלאומי, גם בעת מלחמה, יש לקרוא את הסיכום של ליבס, קמפף ובלום-קולקה – אף שבמובלע, הם מביעים הערכה לתהליך – "השפעתם המצטברת של ראיונות … שנערכו עם מנהיגים פלשתינאיים מן הדרג הבינוני, כגון ג'יבריל רג'וב, מוחמד דחלאן או מרוואן ברגותי, תורמת לחיזוק התקווה שניתן לקיים דו-שיח ובסופו של דבר אולי אף להגיע לפתרון" (עמ' 175).
סיכום
הספר, כשהאויב נכנס אליי הבייתה, כולל מבוא וחמישה מאמרים. בסקירה זו התייחסתי, בעיקר, למבוא ולשניים מהמאמרים בקובץ. ואלה מאמרי הקובץ – דבר המחבל: התקשורת במרדף אחרי הטרור (תמר ליבס וזוהר קמפף); ממרתון של אסון לאירוע מדיה. מופע טלוויזיוני ב-11 בספטמבר 2001 ו-2002 (מנחם בלונדהיים ותמר ליבס); טרור וירטואלי: כיצד טרוריסטים מודרניים משתמשים באינטרנט (גבריאל ויימן); אומה מדומיינת: שיח חדשותי, ייחוד לאומי וחברה אזרחית (פול פרוש וגדי וולפספלד); סדאם ב-CBS וערפאת בערוץ הראשון: ראיונות עם האויב על המרקע (תמר ליבס, זוהר קמפף ושושנה בלום-קולקה).
לצערי, הספר אינו כולל אינדקס ורשימה ביבליוגרפית, שחסרונם מורגש היטב.
קושי גדול יש בספר כיוון שפרקיו נכתבו באנגלית (יש לי ביקורת רבה על התרגום של יורם שדה ועל עריכתו. היו לשדה תרגומים טובים ורהוטים מזה), ולא נכתבו כמכלול אחד, אלא נאספו ממלאי נגיש. יחד עם זאת, כשהאויב נכנס אליי הבייתה הוא ספר מעניין, שראוי לקריאה ביקורתית. עיקר ביקורתי עליו, שמחברי מאמריו ועורכיו אינם מקבלים את הטרור כאויב החמור ביותר, שקם לתרבות המערב בכלל, ומס?כן את קיום העם היהודי ומדינת ישראל בפרט. בשני המקרים, המדובר באיום ממשי, אסטרטגי-קיומי, ולא בסכנה רחוקה ועמומה.
יש בספר כמה טעויות מביכות. למשל, יש חמש מלות שאלה, שמתחילות באות מ"ם (W – באנגלית), ולא ארבע (עמ' 10);
עיתונאים בריטיים סיקרו את מלחמת פולקלנד-מאלווינאס בתחילת שנת 1982, ולא כפי שטוענים המחברים (עמ' 148).[17]
כמו כן, מהרקע ההיסטורי לתופעת הראיונות עם האויב נשמטו האיסור, בשנות החמישים ובתחילת שנות השישים (שאושר על-ידי בית-המשפט העליון האמריקני), על עיתונאים אמריקניים לצאת לסיורים ולראיונות בסין הקומוניסטית; האריסון סליסברי[18] האמריקני, שיצא לראיין את מנהיגי סין (בתחילת שנות השישים) ואת מנהיגי צפון ויטנאם (בזמן מלחמת ויטנאם); פורד רואן, כתב הפנטגון של רשת הטלוויזיה NBC, שפרש מהרשת, כיוון שנענתה לדרישות של משמרות המהפכה באיראן להעמיד לרשותם זמן שידור – כתנאי לאפשרות לראיין את בני-הערובה האמריקניים בטהרן (בתחילת שנות השמונים); ואיסון ג'ורדן נשיא חטיבת החדשות ברשת CNN.
עמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT), המרכז הבינתחומי הרצליה. לשעבר עורך הבטאון מערכות בצה"ל.
13. במרדפה אחרי סקופים, הסכימה חטיבת החדשות ברשת CNN בחשאי לתנאים משפילים, שהכתיב לה סאדם חוסין, כדי שתוכל לפעול בארצו. בין השאר נדרשה הרשת לסקר באופן חיובי את עיראק, ולא לבקר את משטרו של חוסין. הדברים פורסמו רק אחרי תריסר שנים, ולא זכו, לצערי, לגינוי. ראו מאמרי – "איסון ג'ורדן הלך הבייתה". חדשות מחלקה ראשונה (http://www.nfc.co.il) (13 בפברואר 2005).
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.