מאת יוהאן נורברג
מגזין "הספקטייטור" (The Spectator) מתהדר בהיסטוריה ארוכה וגאה של אופטימיות המתבססת על עובדות, מה שלעיתים מתבטא במאמר לכבוד סוף השנה שמסביר את הנתונים הסטטיסטיים המוכיחים שזו הייתה שנה מן הטובות ביותר אי פעם – גם אם זה לא הרושם שהייתם מקבלים מקריאה או צפייה בחדשות. במסורת של שנה שעברה אנו מפרסמים עוד מאמר של נורברג לסיכום שנה.
Two radically different takes on 2020. Emotionally, I'm with Time Magazine, but statistics has convinced me otherwise: https://t.co/vZgnwTbfw5 pic.twitter.com/3uMD0wJMGH
— Johan Norberg (@johanknorberg) December 28, 2020
טוב, 2020 היא לא מועמדת מוצלחת למאמר שכזה. זו "השנה הגרועה ביותר אי פעם", לפי כתבת שער שפורסמה במגזין טיים. כולנו חולקים את התחושה הזאת, ברמה כזאת או אחרת. אנחנו נזכור את 2020 כשנה של מחלה ומוות – ושל סגרים שהפרידו בין חברים וקרובי משפחה ובין עסקים ללקוחותיהם, וגרמו לדיכאונות כלכליים ונפשיים גם יחד.
אבל אם נבחן את המשפט הזה פשוטו כמשמעו – השנה הגרועה ביותר אי פעם – נקבל הצהרה מהסוג שאפשר להסביר רק באמצעות זיכרון קצר להפליא. רק מאז תחילת המאה העשרים (ולהזכירכם, "אי פעם" זו תקופה מעט יותר ארוכה) ראינו שתי מלחמות עולם, שפל גדול, שואה, גולאגים ואת "הקפיצה הגדולה קדימה" של מאו דזה-דונג.
אפילו אם נגביל את עצמנו לתחום המגיפות העולמיות, השפעת האסייתית של 1957-58 ושפעת הונג-קונג של 1968 קטלו מספר דומה של בני אדם – כאשר אוכלוסיית העולם הייתה קטנה הרבה יותר. אם נגיף הקורונה היה קטלני כמו השפעת הספרדית שהכתה רק לפני מאה שנים, לא היינו מתמודדים היום עם 1.7 מיליון קורבנות ברחבי העולם – אלא עם משהו בין 200 ל-400 מיליון מתים. מרבית הקורבנות הללו היו בטווח הגילאים שבין 15 ל-35.
כמובן, שום דבר מזה לא יכול לנחם אותנו כאשר אנחנו מתמודדים עם נגיף קטלני חדש, שינויים עגומים בהתנהגות ובאורח החיים וסגרים חסרי תקדים שמקרקעים טיסות, מחריבים עסקים וגוזרים על מיליונים אבטלה.
מה בדיוק נהרס – ומה ניצל בזכות תושייה אנושית וגמישות יזמית שבאו לידי ביטוי בתנאים הקשים ביותר? האם הוגן בכלל לדבר על 2020 כאחת מהשנים הגרועות בעת האחרונה?
המידע המלא עדיין לא בידינו, אבל אנחנו יכולים להשתמש בתחזיות ובתרחישים תיאורטיים כדי למצוא את התשובה הטנטטיבית. הכלכלה העולמית ככל הנראה התרסקה בשנת 2020 בשיעור של כ-4.2 אחוזים, כך שהתמ"ג לנפש במונחים ריאליים ירד לדרגה נמוכה מעט מזו של שנת 2017 – אך גבוהה מזו של 2016. על מנת להגיע לתמ"ג לנפש הגבוה ביותר אי פעם, ניאלץ להמתין עד שנת 2022.
באופן טבעי, למיתון שכזה יש השפעה הרסנית על פרנסתם של בני אדם. לפי התרחיש הבסיסי של הבנק העולמי, בערך 88 מיליון בני אדם נשלחו בחזרה למצב של עוני קיצוני בעקבות המגיפה. במצב כזה, שיעור העוני העולמי עומד כעת על 9.1 אחוזים. זה נתון עגום, אבל הוא למעשה רק מחזיר אותנו לשיעור העוני של שנת 2017 – חצי ממה שהיה שיעור העוני בשנת 2007 ושליש ממה שהיה שיעור העוני בתחילת האלף השלישי. אם הצמיחה העולמית תתניע מחדש, אנחנו צפויים לחזור לשיעור העוני הנמוך ביותר בהיסטוריה בשנת 2023, לכל היותר.
כאשר בני אדם מאבדים משרות והכנסות, רבים מגיעים לסף רעב. הערכות של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות מצביעות על עלייה במספר האנשים בעולם שנמצאים במצב קבוע של תת-תזונה, מ-8.9 אחוזים ל-9.9 אחוזים. זו תוצאה נוראה, אבל היא עדיין מייצגת ירידה של שליש בנתון הזה מאז שנת 2000.
למרבה המזל, נגיף הקורונה החדש כמעט ולא משפיע על ילדים. למרות זאת, ההשלכות העקיפות של אובדן הכנסה למשקי בית, נסיגה באיכות הטיפול הבריאותי ופגיעה במאמצי החיסונים נגד מחלות נפוצות יגבו בתורן מחיר כבד מבני הגילאים הצעירים.
לפי הערכה שפורסמה בכתב העת The Lancet בתחילת השנה, המגיפה יכולה לגרום לתמותה עודפת של 447,200 ילדים מתחת לגיל חמש בתוך שישה חודשים. ההערכה הזאת התבססה על הפרעות משמעותיות לפעילותן של מערכות הבריאות, ומכיוון שהתמונה השתפרה מאז במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית – זו כמעט בוודאות הערכת יתר.
אבל אפילו אם התרחיש הזה יתברר כנכון, רק בשלוש שנים אחרות בתולדות האנושות תהיה תמותת ילדים נמוכה יותר מאשר 2020 – שלוש השנים שלפניה. אפילו אם הנתון של The Lancet יתגלה כמדויק, בשנת 2020 כולה יהיו 1.3 מיליון פחות מקרי מוות של ילדים מאשר בשנת 2010 ו-7 מיליון פחות מאשר בשנת 1990. זאת למרות הגידול באוכלוסיית העולם.
מצב הפוליטיקה בבירור הורע בשנת 2020, כיוון שמנהיגים סמכותניים לעולם לא מפספסים משבר טוב – אבל רובם נמצאים כעת בעמדה חלשה יותר מאשר מקובל להניח. אחרי הכל, קל יותר להבטיח מאשר לעמוד בהבטחות – ולכן קל יותר לתפוס את השלטון מאשר להיאחז בו. אפשר לקוות ששנת 2021 תהיה קשה יותר עבור רודני העולם, כאשר החיסון יסייע לנו להפוך את המגמה ובני אדם ידרשו לפתוח מחדש את החברות שבהן הם חיים.
ההתמודדות הזריזה של המדע והטכנולוגיה עם נגיף COVID-19 היא הסיבה החשובה ביותר להאמין בעתיד. אופטימיות היא לא האמונה שבעיות ואסונות לא מתרחשים (סיימתי את הפרק העוסק בבריאות בספרי משנת 2016 "Progress" באזהרה שבעתיד נגיף כלשהו "צפוי להתפתח לגלגול קטלני מספיק כדי לגבות מחיר כבד מהאנושות"). אופטימיות היא האמונה שהצמיחה בידע וביכולת הטכנולוגית נותנת לנו כלים מרשימים להתמודד עם הבעיות והאסונות שלפנינו.
ראינו הוכחה לכך בשנת 2020. נדרשו לאנושות 3,000 שנים לפתח חיסונים נגד פוליו ואבעבועות שחורות. חברת מודרנה תכננה חיסון נגד נגיף COVID-19 בתוך יומיים.
אם היינו ניצבים בפני נגיף הקורונה הנוכחי בשנת 2005, לא הייתה לנו טכנולוגיה שתאפשר אפילו לדמיין חיסוני mRNA מסוג זה. אם הנגיף היה מופיע בשנת 1975, לא הייתה לנו אפילו את היכולת לקרוא את הקוד הגנטי שלו. אם הוא היה מופיע בשנת 1950, לא הייתה אפילו מכונת הנשמה אחת על פני כדור הארץ. אם היינו סובלים ממגיפה עולמית כזאת לפני המצאת האינטרנט, הכלכלה שלנו הייתה קורסת לחלוטין – כמוה גם הקשרים החברתיים שלנו.
2020 אולי לא הייתה השנה הטובה ביותר אי פעם, אבל כפי שאומר טוני מורלי, זו הייתה "השנה הטובה ביותר לשרוד בה את המגיפה".
לסיכום, המחלה הזאת הייתה גרועה הרבה יותר בכל עידן אחר – וההתקדמות האנושית בעשורים האחרונים הייתה כה מהירה, היצירתיות האנושית במצבי לחץ כה מרשימה – כך שאפילו נסיגות משמעותיות לאחור לוקחות אותנו רק שנים בודדות אחורה. רק שלוש שנים בתולדות האנושות היו טובות יותר מבחינת תמ"ג לנפש, עוני קיצוני ותמותת ילדים – 2017, 2018 ו-2019.
למרות מגיפה עולמית וסגר גלובלי, שיעור האנשים במצב של רעב קבוע היום נמוך ברבע בהשוואה לשנת 2000, תמותת הילדים נמוכה ב-40 אחוזים והיקף העוני הקיצוני נמוך בשני שלישים.
שנת 2020 לא הייתה השנה הגרועה ביותר אי פעם, אלא השנה הרביעית בטובה בהיסטוריה.
יוהאן נורברג הוא היסטוריון של הרעיונות ומחבר הספר החדש "Open: The Story of Human Progress".
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.