"מתנות מן השמים": המשמעות של הניצחון האמריקאי על יפן, 1945 מאת ד"ר ג'ון לואיס

"מתנות מן השמים": המשמעות של הניצחון האמריקאי על יפן, 1945

מאת: ד"ר ג'ון ד. לואיס | 25 באפריל 2008 (חלק א' לקריאת חלק ב' כאן)

הערת המחבר: זה הוא השלישי מתוך שלושה מאמרים שהופיעו בכתב העת "המדד האוביקטיבי" העוסקים בתפקידם של רעיונות בהיסטוריה הצבאית. שני המאמרים הראשונים עסקו במסעו של גנרל וילאם ט. שרמן לעומק הדרום במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית ובפייסנות הבריטית כלפי היטלר בשנות השלושים המאוחרות. החומר במאמרים אלו יופיע בספרי העומד להתפרסם בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון, "לא פחות מניצחון: התקפה צבאית ושיעור ההיסטוריה מהמלחמות היווניות-פרסיות ועד מלחמת העולם השנייה". 

מאמר זה מוקדש לגנרל פול טיבטס (23 בפברואר 1915 – 1 בנובמבר 2007). קולונל טיבטס, מפקד מטוס ה- B-29 "אנולה גאיי", הטיל את הפצצה האטומית הראשונה והביא לסיומה המהיר של המלחמה.

בין השנים 1889 ו- 1931, גידול סרטני הכה שורשים במערב האוקיאנוס הפאסיפי. אומה בת שבעים מיליון תושבים, הצמיחה לתודעתה ולתרבותה שורשי הקרבה באופן שיטתי, שורשים של אידיאולוגיית הקרבה לקיסר-אל. במהרה החל הסרטן לשלוח גרורות מלחמה ברחבי היבשת, שפרצה תחילה במנצ'וריה בשנת 1931, ואז נגד סין בשנת 1937. בשנת 1941, יצא לדרכו מסע מתואם של התקפות נגד הצי האמריקאי בפרל הרבור, וגם בפיליפינים, הונג קונג, מלאיה, אינדונזיה והאיים של גואם, וויק, ומידוואי. עד 1942, הסרטן הגיע לאיים האלוטיים, גואינה החדשה ובורמה – והוא איים על אוסטרליה, הודו והחוף המערבי של אמריקה. מה שנדמה היה כאימפריית השמש העולה היפנית הבלתי-מנוצחת שלט על שביעית מפני כדור הארץ.

בכל אופן, עד לסוף שנת 1945, היפנים הפסידו את הכל. מכותרים על ידי צי בלתי חדיר, הם הוטלו מנוצחים בפני מפציצים אמריקאיים חסרי רחמים. הטובים שבבניהם הרגו עצמם בהתקפות התאבדות. ציים טובע. יותר משישים ערים הופצצו בפצצות תבערה. שתי ערים הופצצו בפצצות אטום. הם הובסו צבאית ורוסקו פסיכולוגית, ומולם ניצבה האפשרות של רעב שעשוי להביא למותם של מיליונים. מה שהגיע בעקבות אלו, לא היה רעב, אלא דבר שונה לגמרי. במהלך חמש השנים הבאות, תחת הנחייה אמריקאית תקיפה, ובקנאות גדולה כזאת שפעם התחמשו עימה לקרב, היפנים תיקנו את אומתם. הם אימצו חוקה חדשה, טיהרו את בתי הספר שלהם מאינדוקטרינציה דתית וצבאית, וזנחו את התוקפנות המלחמתית. נתיני הקיסר הפכו לאזרחים; צווים "אלוהיים" הוחלפו בחוקים מכבדי-זכויות, שליטים הפכו למנהלנים, קרטלים פיאודליים הפכו לתאגידים; גופי תעמולה הפכו לעיתונים; נשים השיגו זכות בחירה; וסטודנטים למדו את העקרונות של הביטחון העצמי והשלטון העצמי. הירושימה, שהייתה המפקדה של כוח צבאי קנאי, הפכה למרכז עולמי לאי-אלימות. אלו שצעדו כאחוזי קדחת למלחמה צועדים בלהט למען השלום.

מה שעמד בין ההתקפות של 1941 ולידתה המחודשת של יפן כאומה תרבותית היו חמש שנים של מלחמה אכזרית, שריפה בהתקפות נאפלם ואטום של כמעט 400,000 אזרחים יפנים, דרישה בלתי מתפשרת לכניעה ללא תנאי, ושש שנים של כיבוש שאחרי המלחמה על ידי ארצות הברית. התוצאה הייתה התפנית הנדיבה ביותר שעשתה אומה שלמה בהיסטוריה.

הניצחון על יפן נותר כהצלחה הגדולה ביותר של מדיניות החוץ האמריקאית. כיום, אנו רואים כמובן מאליו את יחסי השלום, היצרנות והתועלת הדדית עם העם היפני. אך ידידות זאת הורווחה בדם, מאבק, ודחף בלתי נכנע לניצחון. הכיבוש עשה חסד עם יפן – ובמהלכו אף לא אמריקאי אחד נהרג בפעולה צבאית עוינת – ובהתאמה ביליונים של כספי סיוע אמריקאי היו תופעה של אחרי הכניעה. קודם לכניעתם, היפנים יכלו לצפות למאום מלבד מוות מידי האמריקאים.

אם יש אירוע היסטורי שעל כל אמריקאי ללמוד, מעבר למהפכה האמריקאית ומלחמת האזרחים, זה הוא הניצחון האמריקאי על יפן במלחמת העולם השנייה. אפילו יותר מאשר הניצחון באירופה באותה המלחמה – בה חולקה גרמניה בינינו לבין הסובייטים – הניצחון על יפן נותר הדוגמא המרכזית של ניצחון אמריקאי בלעדי ומלא, שאינו משתמע לשתי פנים.

הסיפור מתחיל עם הרקע התרבותי של ההתקפות היפניות, והחתירה האמריקאית הבלתי מתפשרת לניצחון.

הרקע התרבותי ל"פתולוגיה החברתית" היפנית

העלייה של מדינה ממארת – או, בניגוד, ההתהוות של ממשלה המגינה על זכויות אזרחיה – אינם מתרחשים בואקום תרבותי. המלומד היפני אייג'י תקאמי [Eiji Takamae ] מציג את השאלה הנכונה: "מה היא הפתולוגיה החברתית שסיחררה את יפן אל מסלול התוקפנות, הובילה לתבוסה ולכיבוש על ידי צבאות זרים?" [1] פתולוגיה זאת – לה קרא טצורומי קאזוקו [Tsurumi Kazuko] "הסוציאליזציה של המוות" – נמצאת ברעיונות הקרבה ארסיים שאותם היפנים נטעו בעצמם ובילדיהם במכוון במהלך העשורים שקדמו למלחמה. [2]

נקודת ההתחלה ההיסטורית ליחסי יפן עם העולם המערבי המודרני היתה בשנת 1853, כאשר מתיאו פרי [Matthew Perry], מפקד צי אמריקאי הפליג עם ארבע ספינות מונעות פחם ליפן והציג מכתב מנשיא ארה"ב מילארד פילמור [Millard Fillmore] הדורש את פתיחת נמלי יפן בפני מסחר אמריקאי. קודם לדיפלומטיית ספינות התותחים הזאת, יפן הייתה סגורה בפני תושבי חוץ ונשלטה על ידי מנהיגים צבאיים, השוגונים. השוגונים, שנבחרו על ידי סוג של משאל בין בתי האצילים, היו הרבה יותר חשובים מאשר הקיסר היפני. במהלך העשורים הבאים השוגונים חתמו על בריתות עם האמריקאים, הרוסים, הצרפתים והבריטים, והרחיבו את מסחרה של יפן עם המערב באופן דרמתי.

היפנים נאבקו עם ההשפעות החיצוניות – במיוחד בטכנולוגיה והמסחר המערבי – שהיו יכולות להתנגש עם ערכיהם המסורתיים. מצד אחד, היפנים רצו בטכנולוגיה המערבית, על מנת לשמר את עמדת הכוח בעולם הנשלט על ידי מעצמות מערביות. יפן בנתה צי ימי במהרה, שנבנה על פי מודל הציים המערביים. מצד שני, יפנים רבים רצו לשמר את ערכיהם המסורתיים, טקסיהם ואת ההיררכיות הפיאודליות, ולמנוע חדירה של רעיונות מערביים – במיוחד אינדיווידואליזם – שאום הם החשיבו כבלתי מתאימים לתרבותם. לאורך זמן הם השתילו את תוצרי התרבות המערבית לתוך החברה הפיאודלית שנשלטה על ידי אידיאליים של לוחמים מסורתיים, קשרים שבטיים חזקים, קרטלים כלכליים כפייתיים, מערכת ניהול קרקעות הקרובה לאריסות, וכוח חזק של המשפחה והמדינה ששלט על האינדיבידואלים.

בשנת 1868, במה שנודע כשיקום של מייאג'י, לוחמים פורשים הדיחו את השוגון והעלו אץ מעמדה של שושלת אימפריאלית. צו אימפריאלי משנת 1870 הצהיר כי הקיסר הוא אל חי, וקידש את משרתו. [3] בעבר, הקיסר היה חסר כוח, יתכן ואפילו במעמד של בן ערובה בידי השליטים הצבאיים של יפן שביקשו לשמר את כוחם. כעת הוא עוצב מחדש להיות הסמל של האומה, העוגן האלוהי של השליטים הצבאיים, וההתגלמות החייה של "גזע ימאטו" וה- kokutai של יפן, "המהות הלאומית" של יפן.

בעשורים הבאים, יצרו המנהיגים היפנים מיתולוגיה לפי יפן נוסדה על ידי פעולה אלוהית, והכס האימפריאלי מאוכלס מתחילת כל הזמנים,על ידי שלשלת ישירה של יורשים הנובעת מאלת השמש אמטרסאו [Amaterasu]. מיתולוגיה לאומית זאת הושפעה ביודעין על ידי השינטו, "אגד של אמונות ומנהגים של העם היפני המתרכזים בקאמי [kami ], מונח המתאר ישויות רוחניות, כוחות, או איכויות שהאמונה מניחה את קיומן בכל מקום, באדם ובטבע." אדם טוב אמור לחיות בהרמוניה עם כוחות אלו. [4] המנהיגים היפנים השתמשו בשינטו – הדת השלטת ביפן – על מנת לתת תוקף לשלטון הקיסר, מקדשי השינטו הולאמו והטקסים בהם הוכוונו על מנת להעריצו. [5] עם הזמן, היפנים החלו לתפוש את הקיסר כאלוהות שכס קיסרותה עתיק כקדמת הימים ושלרצונו יש לציית.

הקיסר, העם, והארץ אוחדו על ידי כת הקוקוטאי [kokutai] הקדוש – "המשטר הלאומי" של יפן , "המהות הלאומית" או "המבנה היסודי". הקוקוטאי נחשב כמהות המיסטית של האומה, בדומה לצורה האפלטונית של האומה, שאינה ניתנת לשינוי למרות השינויים החיצוניים בממשל יפן.

"קוקוטאי" היה מושג מרכזי המקשר את הרוחניות של השינטו עם התפיסה של ההתהוות הנעלה של האומה. קוקוטאי שינטו הייתה מערכת רעיונות שנבעה מהמיתולוגיה של השינטו, הופצה רשמית באמצעות מקדשי השינטו, והותאמה להקשר הלאומני היפני.

כשהיא נכפיית על ידי הממשלה, הקוקוטאי שינטו התפתחה להיות כת לאומית של "מדינת שינטו". מדינת השינטו השתמשה בהקשר המיסטי הדתי שניתן לה מהשינטו המסורתי על מנת לתת תוקף לסגידת הקיסר, לדרוש ציות למילתו כמוחלט שאנו ניתן לערעור, ובכדי להחדיר ביפנים את הנכונות להקריב למען הקוקוטאי והקיסר. [6]

החוקה של מאייג'י משנת 1889 המירה את המיתולוגיה הזאת לחוק. היא הגדירה את הקיסר כסמכות הגבוה ביותר ביפן: "האימפריה היפנית תישלט ותימשל על ידי שושלת הקיסרים שלא נשברה מנצח אין סופי", "את הכס הקיסרי ירשו צאצאים קיסריים זכרים, על פי תנאי חוקי הבית הקיסרי", "הקיסר הינו קדוש בקדושה שאין לחללה." הקשר לצבא היה מרכזי: "הקיסר הוא המפקד העליון של הצבא והצי", "הקיסר מכריז על מלחמה, כורת שלום, ומאשר בריתות"; "נתיני יפן נדרשים לשרת בצבא או בצי על פי דרישות החוק". [7]

חוקת מאייג'י נבעה ממקור מסוים. בשנות 1870 ו1880, דנו היפנים באיזה סוג של חוקה הם רוצים, וכחלק מן התהליך, שלחו נציגים אל מעבר לים על מנת לאסוף מידע על החוקות המערביות. בסופו של תהליך הם דחו את האפשרויות האמריקאית והאנגלית – יחד עם התמיכה בזכויות הפרט וההסכמה העממית – לטובת סמכותיות על בסיס פרוסי. החוקה של מאייג'י הביאה את הלאומנות הגרמנית ליפן ושילבה אותה במבנה החברתי הפטריאכלי פיאודלי, בליווי ברכת השינטו. התפיסה הגרמנית של המדינה הפוליטית – שהתקבלה על ידי היפנים – הייתה של אומה שהובלה על ידי קיסר עבורו חייבים הכל לשעבד את חייהם. [8]

לא קיימות זכויות פרט בתפיסה זאת ואין גבולות לכוחה הכולל של הממשלה. לא היו אזרחים ביפן, רק נתיני הקיסר שמחשבתם וגופם היו משועבדים להתגלמות הקוקוטאי. היפנים שמעו כי "דרכו של הנתין היא להיות נאמן לקיסר ללא התחשבות בעצמו, ולכן לתמוך בכס הקיסרי שהינו איחוד בין השמים והארץ". [9] ה"רצון" הקיסרי הפך לחוק, הופץ דרך צווים (בהצהרות כתובות או הוראות) ונחרט במוחו של כל נתין כמוחלט מוסרי – שונן, נלמד בע"פ, באמונה והתקבל כמצווה אלוהית.

תהיה זאת טעות לחשוב על הקיסר כשליט הישיר של האומה, הוא נתפש כאל, ואלים, בכל אופן, אינם מרבים להתרועע עם בני תמותה. הקיסר שרר, הוא לא שלט, והוא עשה זאת בבידוד מרוחק מנתיניו. החוקה של מאייג'י ביססה רשות מחוקקת, אשר שירתה את פקודות הקיסר. היא גם ביססה את הסמכות של הקיסר מעבר למעמד הלוחמים, שצמח בכוחו הפוליטי במהלך העשורים – ואשר לו הקיסר חב את מעמדו. מערכת היחסים העתיקה בין הלוחמים והקיסר מוסדה מחדש. רצונו של הקיסר הפך האמצעי לקבלת הלגיטימיות של הקליקה הצבאית – אשר ראתה את עצמה כשומרת האומה.

המפתח לכוח בו החזיקו הקיסר והצבא בתרבות היפנית היה מערכת בתי הספר הממשלתיים. בשנת 1890, הקיסר הכתיב את אחד המסמכים החשובים בהיסטוריה היפנית המודרנית, הצו הקיסרי על החינוך. מטרת הצו הייתה "לפעול נגד… עניין בצד ההמון בדברים מערביים והזנחה במקביל של תרבותה המסורתית של יפן". [10] צו זה חייב כל ילד להשתתף במערכת החינוך שהתמקדה בסגידה צייתנית לקיסר, הקרבה למען האומה, ערכי הלוחם, ואימון צבאי. מנהלי בתי הספר היו משננים את הצו בפני תלמידיהם בטקס נוקשה, והגייה מוטעית של מילה אחת עלולה הייתה להסתיים בהתאבדות. [11]

כל ילד יפני עבר אינדוקטרינציה זאת. מהרגע בו הוא למד לדבר, הערצה לכס הקיסרי וחובה למדינה הוטבעו בתוכו. בכדי ללמוד דקדוק, היה עליו להעתיק באריכות, ספרי לימוד שפיארו את השירות לקיסר. הוא למד את הקודו, הדרך הקיסרית, ולמד כי המוסר נמצא במחוייבות שלו לקיסר ולהוריו. הוחדרה בו התפיסה כי הקיסר הוא ההתגשמות של הקוקוטאי, ושהאומה אדירה יותר מכל אינדיבידואל המשווה לה. הוא למד כי הכבוד נמצא בהרחבת תחום שלטונו של הקיסר וכי תבוסה הינה פגיעה בכבוד, מה שהיה גרוע ממוות. הוא שינן את מילותיו של הקיסר – במיוחד את הצו על החינוך – ודקלם את עיקריו בפני תמונה של הקיסר. הוא הביט אל הקיסר כמקור ומדד לשיפוט מוסרי. [12] הוא חלם על מלחמה למען הקיסר.

נקודת המיקוד החינוכית עבור התלמיד היה הדיוקן הקיסרי. בתנוחה של סגידה, ובתנוחה של צייתנות סגפנית, ניצבו ילדים בפני הדיוקן, שכיסויו היה מגולה באופן טקסי בעת שהם משננים את הצו החינוכי.דיוקן הקיסר התקבע במעמד של איקונה דתית בתודעתם. משמר כבוד השגיח על הדיוקן, ומורים נהרגו בעת שניסו להצילם מן האש. לאחר שקיעת אוניית הקרב יאמאטו בשנת 1945, מלח שניצל דיווח כי חבר נעל את עצמו ואת הדיוקן הקיסרי בתאו בעת שקיעת הספינה, על מנת להגן על דיוקן הקיסר. [13]

כתוצאה מכך, אידיאליים צבאיים קנאים השפיעו על האנשים ברחוב – אנשים מחונכים – שאומנו מילדותם ל"הכנעה עיוורת לכס ולמדינה הקיסרית." [14] ההיסטוריון ג'ון דוואר מתייחס לאופן בו נתינה של הקיסר, לאחר ששמעה כי הקיסר עומד לדבר ברדיו בפעם הראשונה, כרעה וחזרה על מילות הדקלום מילדותה כפי שעלו במוחה: "אם עולה מקרה חירום, הצע עצמך באומץ למדינה". [15] זה היה החוק המוסרי שהיא ספגה באופן עמוק. היא לא רצה למות – אך היא ומיליונים אחרים היו מוכנים למות אם הקיסר היה רוצה בכך.

התגובה של האינדיבידואל היפני ל"סוציאליזציה למען המוות" לבשה פנים רבות, החל מקנאות צבאית ועד התעלמות עייפה, מנאמנות נצחית לקיסר ועד נכונות ללעוג לתבוסות הקיסר ולהחלפתו לאחר המלחמה. אולם, למרות שלא כל היפנים היו קנאים חסרי מחשבה, איש לא היה יכול להימלט מהרעיונות שהוחדרו לתודעתו מילדותו תחת מערכת החינוך של המדינה. אלו שצמחו לשלוט במערכת הפוליטית, ולהתוות את הכיוון הבסיסי של האומה, היו הקיצוניים ביותר – כלומר, הממושמעים ביותר – מתוך קנאים אלו. כל ספק שעשוי היה לעלות אצלם היה מוטבע מיידית בצונאמי של ההטפה ובסביבה התרבותית שהיא יצרה. אם הכל נכשל, ומישהו שכח את מעמדו כנתין בכך שהטיל ספק בפעולות הקיסר או הצבא, כוחות הביטחון של המדינה – ששמרו על קונפורמיות אידיאולוגית – היו נוקטים פעולה ישירה.

כאשר מערכת פוליטית, חברתית וחינוכית זאת פועלת ושואפת להשיג מעמד של שליטה באסיה, יצאו היפנים לכבוש אימפריה "שתהלום את גורלם כגזע נעלה". [16]

בשנים 1895-1894, המלחמה ביבשת אסיה הותירה את יפן עם שליטה על חלק מסין. אולם דבר זה לווה בנסיגה משפילה מחצי האי ליאוטונג במנצ'וריה, נסיגה שלא נכפתה על ידי הצלחה צבאית של אויבי יפן, אלא הוסכמה תחת לחץ דיפלומטי מצד אומות אירופאיות. יפנים רבים היו נלהבים לשוב ולכבוש את מה שהם האמינו כי נגזל מהם שלא בצדק ב-1895; ניצחונם בשנים 1904-1905 במלחמה היפנית-רוסית אפשר להם לחוש כך. שלום שהושג במשא ומתן, מה שקרוי גם הסכם פורטסמות', שתווך על ידי נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט (ושבעבורו זכה בפרס נובל), אישש באופן מסוים את העמדה היפנית. אך הוא גם דרש מהיפנים לוותר על תביעות טריטוריאליות באסיה שרבים חשבו כי עליהם לדבוק בהן, ובכללם במנצ'וריה. פעם נוספת, השלום לא סיפק את הרצון היפני לשלוט ביבשת אסיה – ולהתנגד להתפשטות של "דברים מערביים" באסיה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, תמכה יפן באנגליה, בארצות הברית ובצרפת, על ידי תקיפת קולוניות גרמניות במזרח הרחוק, והפכה לשחקן על הבמה הבינלאומית כאשר קיבלה מעמד של מנצחים בוועידת השלום בפריס לאחר המלחמה. אך מנהיגים אירופאים רבים – שהיו מעונינים בפיתוח הקולוניות האסיתיות שלהם – החלו לראות ביפן מתחרה שיגזול את הנתח שלהם מ"המלון הסיני". [17] קבוצה חדורת מוטיבציה של יפנים זיהתה כי הגדלת ההשפעה האירופאית בעקבות הקולוניזציה במזרח הרחוק תסכן את דרך חייהם, והם חידשו את מחויבותם לתפוש שליטה באסיה.

בעשורים של 1920 ו-1930, חיזקו המרכיבים הקיצוניים של ההנהגה הצבאית את אחיזתם בחברה היפנית. הם עיצבו את מעמד הקיסר כמקור להכשרת החלטותיהם, והפכו אותו לנקודת מיקוד עבור נתיני האימפריה. אך הקצינים מהצבא לא היו תמימי דעים לגבי הדרך המיטבית לשרות הקיסר. נוצרו סיעות בתוך הצבא לגבי אופי המדיניות שתשרת בדרך הטובה ביותר של "המהות הלאומית" הקדושה ותשמר את ערכיה המסורתיים. קצינים מסוימים העדיפו פלישה ישירה לאסיה, בעוד שאחרים העדיפו פעולה איטית יותר ופחות ישירה. כולם הסכימו על המטרות הסופיות, הם לא הסכימו רק לגבי הדרך הטובה ביותר להשגת אותן מטרות.

הפלישה למנצ'וריה בשנת 1931 על ידי צבא קוואנטאנג – שפעל ללא פקודות מהממשלה בטוקיו – ניפצה את ההסכם שסיים את מלחמת רוסיה-יפן ב-1905. [18] פעולה מאיימת זאת הדגימה את היכולת של הצבא לפעול באופן עצמאי ללא שליטה פוליטית, במקרה שיחליט כי מוטב שישרת את האומה מאשר את הממשלה. מנהיגים פוליטיים לא היו מסוגלים לדרוש את נסיגת הצבא, בדיוק משום שמפקדיו התיימרו לפעול בשירות הקיסר, בהתאמה לאינטרסים של הקוקוטאי הקדוש.

באוקטובר 1931, התחולל קשר של קצינים נגד הממשלה בטוקיו ובתמיכה בצבא במנצ'וריה. שר המלחמה בטוקיו שלח שדר רדיו לצבא, להלן מובאות ממנו:

1. צבא הקוואנטאנג נדרש להימנע מכל פרויקט חדש כגון הפיכתו לעצמאי מהצבא הקיסרי ותפישת שליטה במנצ'וריה ומונגוליה.
2. המצב הכללי מתפתח על פי כוונות הצבא, ולכן הנכם יכולים להיות רגועים לגמרי. [19]

מפקד צבא הקוונטאנג ענה כי פעל כפי שהיה חייב "למען המדינה". בשל ההסכמה של הסיעות השונות על המטרות – העצמת הקיסר והאומה – ומשום שחיילים כה רבים הזדהו עם המורדים, לא הייתה אופוזיציה יעילה להתקפה שלא אושרה. המבקרים קרסו ביראת-כבוד וחשש כאשר זיהו כי הצבא פעל כפי שהיה צריך על מנת להשיג את המטרות היסודיות שהכל הסכימו כי הן ראויות.

קציני צבא מסוימים התנגדו לתוקפנות כאמצעי להעצמת המדינה. הם הציעו את האתגר הרציני האחרון למדיניות המלחמה. אולם הם נותרו אוהדים למטרות הכוללות של חבריהם הקיצוניים יותר – ולכן לא היו מסוגלים להפסיק את התוקפנות במנצ'וריה. בפברואר 1936, מרד שנערך על ידי הקצינים המתנגדים לתוקפנות הוביל את מפקדי הצבא להכריז על הצהרה, בשם הקיסר, שכללה: "פעולתכם הוכרה כמונעת על ידי רגשותיכם הכנים בבקשכם לבטא את המהות הלאומית (קוקוטאי). " ההצהרה המשיכה: "המצב כיום של ביטוי הקוקוטאי הינו כזה שאנו חשים אחוזי יראת כבוד עצומה מנשוא". [20] המנהיגים היו "יראי כבוד" בפני התחושות הלאומיות של המורדים – ממש כפי שהמורדים היו יראי-כבוד בפני הקצינים שהטיפו לתוקפנות מלחמתית במנצ'וריה. כולם היו חדורי יראת-כבוד כלפי כל מי שחלק עימו את רגשותיו ל"מהות הלאומית".

כתמיד, כאשר מתגלעים עימותים בין אנשים המייחסים לעצמם את אותם הנחות יסוד בסיסיות, אלו הדוגלים ביסודות אלו באופן עיקבי יותר מנצחים, בעוד אלו המתפשרים ונוקטים עמדה יותר "מתונה" מפסידים. התוצאה הסופית ביפן ב-1930 היתה הניצחון של הקיצוניים שדגלו בהתפשטות אלימה. אלו שהטיפו למהות העירומה של האינדוקטרינציה – כיבוש צבאי – עלו לשליטה בממשלה. הם הצעידו את המדינה למלחמה.

בשנת 1937 יפן פתחה במלחמתה נגד סין, הפעם באישור מלא של הממשלה בטוקיו. כוח צבאי הופעל על מנת לסלק מאסיה השפעה מערבית בה ראו יפנים רבים איום לערכיהם המסורתיים ולהתפשטות שלטון הקיסר. בנקודה זאת תוכניות למלחמה רחבה יותר – שדרשו אוכלוסייה הנכונה להקרבה ולמוות על פי פקודת ההנהגה – היו בהכנה.

בכל צעד, עליונות הקיסר, וחובות ניתיניו כלפיו, חוזקו מחדש באמצעות תעמולה וצווים קיסריים. במרץ 1937, משרד החינוך הפיץ את "העקרונות הראשיים לפוליטיקה הלאומית" (kokutai no hongi ), אשר אישרו מחדש את העמדה של הצו מ1890 על החינוך בחיים היפנים. כעת ההתיחסות לקיסר היתה כאל "התגלמות האלוהות". ביולי 1941, פירסמה הממשלה את Shimmin no Michi ("דרכו של הנתין"), אשר אישר מחדש את המיתולוגיה הלאומית שראתה בקיסר צאצא של אלת השמש אמאטרסו, ומגדיר את שלטון "הפוליטיקה הלאומית" (קוקוטאי) כ"תיאוקרטיה" בה "דרכו של הנתין היא להיות נאמן לקיסר ללא התחשבות בעצמו, ולפיכך לתמוך בכס הקיסרי הנמצא בו זמנית בשמיים ועל פני הארץ." ספר הדרכה זה לנתינות הוקיע "אינדיבידואליזם, ליברליזם, תועלתנות, ואימפריאליזם" כאיומים למעלות הכבוד האדוק וההקרבה לרוח הלאומית ולקיסר. [21]

בבואו לשרת את הוד מעלתו הקיסר, כל חייל יפני נשא את חובותיו בפורמט של ה- Senjinkun או קוד שירות השדה, מדריך ללחימת מלחמתו של הקיסר:

שדה הקרב הוא המקום בו הצבא הקיסרי, הפועל תחת הפיקוד הקיסרי, מציג את אופיו, כובש בכל עת בו הוא תוקף, מנצח בכל עת בה הוא נכנס ללחימה, על מנת להפיץ למרחב ולמרחק את הדרך הקיסרית על מנת שהאוייב יביט מעלה ביראה למידותיו הטובות של הוד מעלתו. [22]

האופי האמיתי התגלה ב-13 בדצמבר, 1937, כאשר הלוחמים הקדושים של הקיסר נכנסו לננקינג, סין. ה"אונס של ננקינג" היה השתוללות שהרגה 300,000 סינים – כמעט כפול ממספר ההרוגים שנגרם על ידי ההפצצה האטומית של הירושימה ונאגאסקי יחד. אלפי נשים נאנסו על ידי כנופיות ונכפו להפוך לשפחות מין צבאיות. אלפי אזרחים סינים רוכזו והוצאו להורג על ידי מכונות יריה, שימשו לאימוני כידונים, נקברו חיים, הוטבלו בבנזין והובערו, או נערפו עם חרבות בפני חיילים יפנים מחייכים, וראשיהם הוצגו לראווה. התקשורת היפנית סיקרה את תחרויות ההרג; העיתון Japan Advertiser הציג תמונה של שני קצינים שהתחרו על מנת לבחון מי יהיה הראשון להרוג מאה אנשים בעזרת חרב. [23]

בסיכום, מלחמת העולם השנייה באיזור הפאסיפי הושקה על ידי אומה שהאידיאלים הנעלים ביותר שלה היו עויינים באופן אלים לחיי אדם. הפילוסופיה הדתית-פוליטית של יפן החזיקה בקיסר כאל, שיעבדה את האינדיבידואל למדינה, רוממה טקסיות ומיתולוגיה מעל למחשבה רציונלית, אימצה תוקפנות כמדיניות החוץ הבסיסית שלה, והצדיקה את האונס והעינוי של האנשים "נחותים" אותם כבשה. מוסר המוות הזה הוביל את יפן אל סיפה של התאבדות לאומית.

(אחת הסיבות שמצוטטות לעיתים קרובות על ידי הדוגלים בהגדלת העימות בין יפן וארצות הברית הוא חרם הנפט האמריקאי-בריטי-הולנדי נגד יפן, שהחל ביולי 1941. למרות שיפנים רבים ראו באמברקו פעולת מלחמה, האמברגו לא גרם ליפן להתקיף במנצ'וריה בשנת 1931 או לאונס ננקינג בשנת 1937. הצי היפני העצום היה זקוק בוודאות לאלפי טונות של נפט, אך הצי עצמו וכיבושיה הצבאיים של יפן היות תוצאה של הרעיונות שהובילו את יפן לנהל מלחמה. כשרעיונות אלו ינטשו לאחר תבוסתם ב-1945, היפנים יאכשו את על הנפט הדרוש להם – באמצעות יצרנות ומסחר.)

ההתקפה של ה-7 בדצמבר 1941, על הצי האמריקאי בפרל הרבור היתה רק אחת מכידוני הקילשון המתואמות באסיה וברחבי האוקיינוס הפאסיפי. נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט פירט את המהלכים ביום המחרת עצמו בבקשתו אשר נוסחה בעוצמה להכריז מלחמה:

ההתקפה אתמול על האיים ההוואיים גרמה לנזק גדול לצי האמריקאי ולכוחות הצבא…

אתמול פתחה הממשלה היפנית בהתקפה נגד מלאיה. אמש כוחות יפנים תקפו את הונג קונג. אמש תקפו כוחות יפנים את גואם. אמש תקפו כוחות יפנים את האיים הפיליפיניים. אמש תקפו היפנים את האי וויק. והבוקר תקפו היפנים את האי מידווי. [24]

באותו יום שני, 8 בדצמבר, הקיסר היפני הוציא צו קיסרי על המלחמה – עוד "בקשה אלוהית" שנועדה לחזור ולהדגיש את מעמדו של כל יפני כנתין קיסרי. הקיסר דרש שוב את הכנעתם, אותה תצטרך האימפריה היפנית על מנת לתמוך בתוקפנותה המתוכננת. האוכלוסייה הרכינה את ראשה ביראה ובהכנעה, מוכנה להקריב ולמות.

עד אמצע 1942, שלטו היפנים באיזורי אסיה והפאסיפיק בשטח שהיה גדול פי 6 מאשר ארצות הברית. האמריקאים נסוגו מהפיליפינים, וגנרל דוגלאס מק'ארתור נצתווה להקים מחדש את בסיסו באוסטרליה. אלפי אמריקאים, ובכללם הגנרל האמריקאי ג'ונתן ווינוורייט, הובלו כבהמות במצעד המוות של באטאן. פיליפינים אמיצים נידונו לחלום בלהות ממושך של כיבוש אלים ומלחמות ג'ונגל. התקפות על אוסטרליה והודו החלו להופיע. איי הבית היפני היו הרחק מעבר לטווח ההגעה והיכולת האפקטיבית של הכוחות האמריקאים.

לגלגל חזרה ולסיים את המסע היפני לאימפריה ידרוש הרבה יותר מאשר הגנה צבאית. בכדי לסיים סופית את צימאון הדם, שינויים משמעותיים יצטרכו להיעשות בתוך יפן. לפני ששינויים אלו ניתנים לביצוע, בכל אופן, הכרחי היה להביס ביסודיות את יפן צבאית.

הדחף האמריקאי לניצחון

בתחילת מלחמת העולם השנייה, האמריקאים לא היו מוכנים למלחמה באופן מעציב – משום שהם לא רצו במלחמה. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הם רצו דבר אחד: "נורמליות", להשיג שיגשוג באמצעות יוזמה פרטית. [ “The business of America is business”], "העסקים של אמריקה הם עסקים" הינו ביטוי המתמצת גישה זאת. אם אמנם היה רוזולט להוט להפנות את מיקוד הציבור מה"ניו-דיל" הכושל למלחמה עם יפן או לא, היו אלו היפנים אשר, בפועל, פתחו במלחמה. ההתקפה המתגנבת המורכבת על הצי האמריקאי בפרל הרבור תוכננה היטב קודם לכן. רוזוולט זיהה את טיבעה של התקפה זאת בבקשתו להכרזת מלחמה:

אתמול, ה-7 בדצמבר, 1941 – תאריך אשר יזכר לדיראון – ארצות הברית של אמריקה הותקפה בפתאומיות ובכוונה על ידי כוחות הצי וחיל האוויר של האימפריה היפנית…

ירשם הדבר כי המרחק של הוואי מיפן מבהיר כי ההתקפה היתה מתוכננת בכוונה ימים רבים ואפילו שבועות. במהלך הזמן שחלף בטרם ההתקפה ממשלת יפן ביקשה בכוונה להטעות את ארצות הברית על ידי הצהרות שיקריות וביטויי תקווה לשלום מתמשך.

ההתקפה אתמול על איי הוואי גרמה לנזק גדול לכוחות הצי והצבא האמריקאי. אני מצטער לומר לכם כי הרבה מאוד חיים אמריקאיים אבדו. בנוסף, דווח כי ספינות אמריקאיות נפגעו מהתקפות טורפדו בלב הים בין סאן פרנציסקו והונולולו…

כמפקד עליון של הצבא והצי הנחתי לנקוט את כל הצעדים למען הגנתנו.

תמיד נזכור את אופי ההסתערות נגדנו. לא חשוב עד כמה יארך הזמן להתגבר על פלישה מתוכננת מראש זאת, העם האמריקאי, בעוצמתו הצודקת, ינצח ניצחון מוחלט.

אני מאמין כי אני מפרש את רצון הקונגרס ושל העם כאשר אני עומד על כך שלא רק נגן על עצמנו בכל הכוח אלא גם נוודא כי צורה זאת של בוגדנות לעולם לא תסכן אותנו.

מעשה האיבה קיימים. לא ניתן להעלים עין מהעובדה שבני עמנו, שטחינו והאינטרסים שלנו נמצאים בסכנה חמורה.

בביטחון בכוחותינו המזוינים, בהחלטיות הבלתי מוגבלת של אנשינו, אנו נזכה בניצחון הבלתי נמנע, יהיה האל בעזרנו.

אני מבקש כי הקונגרס יצהיר כי מאז ההתקפה השפלה ללא התגרות של יפן ביום ראשון, 7 בדצמבר, 1941, מצב של מלחמה מתקיים בין ארצות הברית והאימפריה היפנית. [25]

הצהרתו של הנשיא היתה ראשית כל זיהוי מדויק של המצב במציאות. מאז ההתקפה, הוא אמר, "מצב של מלחמה מתקיים בין ארצות הברית והאימפריה היפנית". רוזוולט לא קרא למלחמה. הוא לא ביקש מהקונגרס לפתוח במלחמה, אלא רק להכיר רשמית כי המלחמה החלה. הקונגרס הוציא הצהרת מלחמה בתוך שעה. היפנים ביצעו מעשה תוקפנות, ברצון ובמחשבה תחילה, ורוזוולט זיהה נכונה פעולה זאת כיזימת מלחמה. "מעשי איבה קיימים", והאמריקאים לא יתעלמו מהסכנה, נהפוך הוא, הם יתחזקו מידיעת צדקתם.

מילותיו של רוזוולט כוונו החוצה, נגד האיום, לא פנימה כלפי האבדות האמריקאיות. הוא ביסס עמידה מונחית-מטרה באשר ליפן. הוא לא התפלש בפרטים אודות הטבח שביצעו היפנים בהוואי, גם לא קרא הציג את האמריקאים כבעלי מעלה בשל סבלם. הוא לא פרט על מיתרי הצורך לדאוג לפצועינו, גם לא התעכב על הפטריוטיות של אלו ששפכו דמם (שני אלו היו כבר בהנחת הבסיס). דיווחו הכולל על הנזק היה כלול בשלושה משפטים קצרים. רוזוולט רצה שהאמריקאים ימקדו את מאמציהם למען חיסול האיום, לקראת מצב בו " צורה זאת של בוגדנות לעולם לא תסכן אותנו". והוא רצה שיפן תדע כי אין לנו כל כוונה לסגת ממטרה זאת.

המטרה שיש להשיגה היתה "ניצחון מוחלט", או "ניצחון בלתי נמנע". השגתו דרשה ארבע צעדי מפתח:

1. זיהוי האויב;
2. החלטה להביסו;
3. הגדרת הניצחון;
4. והתחייבות, לאורך זמן, להשיג ניצחון זה.

נאומו של רוזוולט משיג את שני הצעדים החיוניים הראשונים – המהלך המודע של זיהוי האוייב וההחלטה לפעול על בסיס זיהוי זה. הצעדים הנותרים היו יותר מורכבים.

הבחינו כי "השגת ניצחון" לא הייתה מספקת כמטרה, היות והיא קצרה מלפרט את טבעו של "ניצחון". על מנת להשיג ניצחון עליך לדעת ראשית מהו ניצחון. האם הניצחון מבוסס על דחיפת האויב אחורה לאדמתו? הבאתו להשתתף בשיחות שלום? כפייתו לחדול ברגע מסוים? קיום בחירות דמוקרטיות בארצו?

השאלה הייתה: מה בדיוק יהווה ניצחון עבור אמריקה? התשובה הייתה: ההרס הטוטלי והקבוע של רצון יפן ויכולתה להילחם. המלחמה החלה עם החלטה מודעת של היפנים לתקוף – ובעקבותיה שנים של עבודה מאומצת לבניית כוח שיוכל לשלוט על הפאסיפיק. חיסול איום זה ידרוש החלטה מודעת מצד היפנים – ובכלל זה מנהיגותם, צבאם והאוכלוסייה בכללה – לדחות תוקפנות לגמרי ובאופן תמידי. המלחמה התאפשרה בשל האידיאולוגיה מונחת-התוקפנות של יפן והמנגנון הצבאי. הפסקת איום זה תדרוש התנערות של יפן מאידיאולוגיה זאת לצד פירוק חימוש יסודי וקבוע. ניצחון משמעותו ביטול ההחלטה והמחויבות היפנית למלחמה באופן קבוע, שתובע בפעולה. המשמעות המלאה של דרישות אלו (ואחרות) לניצחון אמריקאי אוחד לשלוש מילים: כניעה ללא-תנאי של יפן.

החלטתה של ארה"ב להשיג את כניעתה ללא תנאי של יפן תחודש ותוצג מחדש במשך שנים של מאבק ועשרות אלפי קורבנות. רוזוולט עמד על התחייבותו במשך שלוש השנים הנותרות של חייו, בסרבו לכל ההצעות לדלל את המטרה או לנהל משא ומתן לטובת ניצחון חלקי. "תמיד נזכור את אופי ההתקפה עלינו" הייתה התחייבותו. למרות התקפותיו הרבות על זכויות הפרט באמריקה – כמו התוכנית הכפויה לחלוקה מחדש של העושר – כאשר הגיעו הדברים לידי מלחמה עם גרמניה ויפן, הוא עשה את הדבר האחד הנדרש לסיום תמידי של המלחמה: הוא הציב את הניצחון כמטרה, הוא הגדיר אותו, והוא נותר מחויב לו. בהמשיכה בדרכו, אמריקה יצאה להשיג ניצחון זה.

רוזוולט אישר מחדש את ההתחייבות בינואר 1943 בועידת קזבלנקה עם ראש הממשלה הבריטי ווינסטון צ'רציל:

הנשיא וראש הממשלה, לאחר סקירה מלאה של מצב העולם, החלטיים יותר מתמיד בכך ששלום יכול לבוא לעולם לאחר חיסול כחות המלחמה היפנים והגרמניים. דבר זה דורש את הנוסחה הפשוטה של הצבת מטרת המלחמה במונחים של כניעה ללא תנאי על ידי גרמניה, איטליה ויפן. כניעה ללא תנאי אינה מתבטאת בהרס האוכלוסייה בגרמניה, גם לא של האוכלוסייה האיטלקית והיפניטת, משמעותה היא ההרס של הפילוסופיה המבוססת על כיבוש ושיעבוד של עמים אחרים בגרמניה, איטליה ויפן. [26]

מה שמוצג כ"נוסחה פשוטה" היה תוצר של מנהיגות אמיתית, דרך למקד את הציבור האמריקאי על מטרה ברורה, כזאת שתסלק את הסיבות שבבסיס המלחמה. בעודם בקזבלנקה, רוזוולט הצהיר, בפני כחמישים עיתונאים:

אני חושב שכולנו חשבנו על כך בעבר, אך איני חושב שהדבר אי פעם נכתב על גבי נייר על ידי ראש הממשלה ועל ידי, וזאת היא הנחרצות כי שלום יוכל לההגיע רק על ידי החיסול המלא של כוחות המלחמה הגרמניים, היפנים והאיטלקים.

למרות שדנו בכניעה ללא תנאי בפעמים רבות, היה זה בקזבלנקה שמטרה זאת הפכה פומבית. רוזוולט המשין: "החיסול של החיסול של כוחות המלחמה הגרמניים, היפנים והאיטלקים משמעותו כניעה ללא תנאי של גרמניה, איטליה ויפן". [27]

השגת הנצחון באמצעות כניעה ללא תנאי של האוייב הפכה למטרה הבלתי מעורערת של אמריקה. בועידת קוויבק הראשונה, באוגוסט 1943, רוזוולט וצ'רצ'יל הציבו לוח זמנים לכניעת יפן: היא היתה אמורה להתרחש תוך שנה לאחר כניעתה של גרמניה. המטרה היתה להשלים את המלאכה לפני שהציבור האמריקאי יתעייף מן המלחמה ועלול להיות מושפע לסגת ממחויבויותיהם לחיסול האיומים שבפניהם.

הדרישה לכניעה ללא תנאי הוצהרה מחדש ב-27 בנובמבר, 1943, בקהיר, בה רוזוולט, צ'רצ'יל והגנרליסימו צאג קאי שק מסין פירסמו הצהרה שכללה את הדברים הבאים:

שלושת בני הברית הגדולים [ארה"ב, בריטניה וסין] נלחמים מלחמה זאת לעצירת והענשת התוקפנות היפנית. הן אינם מבקשים כל רווח לעצמם ואינם חושבים על התפשטות טריטוריאלית.

מטרתם היא הפשטת יפן מכל האיים בפאסיפיק אותם היא כבשה ותפסה מאז התחלת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, ומכל הטריטוריות שיפן שדדה מסין, כמו מנצ'וריה, פורמוזה, והפסקדורס, שיוחזרו לרפובליקה הסינית. יפן תגורש גם מכל הטריטוריות אותם תפסה באלימות וחמדנות…

כשמטרות אלו לנגד עינהם, ובהתאמה לאלו של האומות המאוחדות, שלושת בנות הברית במלחמה עם יפן, ימשיכו לשקוד על הפעולה המתמשכת והרצינית ההכרחית להשגת כניעתה ללא תנאי של יפן.

נשוב מאוחר יותר למשמעות המלאה ולפונציה של "תניעה ללא תנאי". במקום זה די לנו להזכיר כי רוזוולט, בדברו אל מזכיר המלחמה סטימסון בהתיחסו לגרמניה, אמר, "יש הכרח להחדיר לעם הגרמני בכללו כי כל האומה היתה מעורבת בקנוניה בלתי חוקית". הוא גם אמר, במסיבת עיתונאים קודם לכן, כי "למעשה כל הגרמנים מכחישים את העובדה כי הם נכנעו במלחמה האחרונה, אבל הפעם הם עומדים לדעת זאת. וכך גם היפנים." [28] רוזוולט, כעוזר מזכיר הצי תחת וודרו וילסון בתקופת מלחמת העולם הראשונה, חזה בתוצאות ההרסניות של הכישלון בהבסת גרמניה ב-1918. הוא היה נחרץ לא לחזור על טעות זאת.

"ניצחון", והשאיפה לכניעה ללא תנאי, הפכה לרעיון מובנה עבור מיליוני אנשים. אמריקאים נטעו גינות ניצחון, ונופפו בסמל הניצחון. משרד המידע המלחמתי, זרוע תעמולה של ממשלת ארה"ב, הציבה לעצמה להחזיק את הרעיון של כניעה ללא תנאי בחיים. פמפלט מיוני 1945 הכריז: "רק כניעה ללא תנאי יכולה להוביל לריסוק התקוות והשאיפות הצבאיות" של יפן. [29] על פי סקר שנערך באותו הזמן, האמריקאים חשבו ביחס של 9 לאחד כי יפן חייבת להיות "מוכה לגמרי". בעת בה נכנס הארי ס. טרומן לתפקידו באפריל 1945, הוא היה עלול להיות מודח אם הוא היה מנסה לסטות מנוסחה זאת.

המשך בחלק ב

מאמר זה מוגן על ידי זכויות יוצרים. ניתנת רשות בזאת לצטט עד 600 מילה , בתנאי שהציטוט ילווה בקרדיט מדויק לכותב וקישור לתוכן המלא של המאמר. ד"ר לואיס והTOS אינם אחראיים לדייקנות התרגום לעברית. לצפייה במאמר באנגלית נא פנו לאתר www.TheObjectiveStandard.com

מראי מקומות:

Endnotes 1 Eiji Takemae, TheAllied Occupation of Japan ( New York: Continuum, 2002), pp. xxx f. 2 Cited in John Dower, Embracing Defeat: Japan in the Wake of World War II (New York: Norton, 1999), p. 87. 3 Eiji, Allied Occupation, p. 372. 4 William P. Woodard, The Allied Occupation of Japan 1945–1952 and Japanese Religions (Leiden: Brill, 1972), p. 10, italics added. Pages 9–13 discuss Shinto and related terms. 5 On the idea of kokutai in relation to the mythology of Shinto, see John S. Brownlee, “Four Stages of the Japanese Kokutai (National essence),” JSAC Conference, University of British Columbia, 2000, http://www.iar.ubc.ca/centres/cjr/seminars/semi2000/jsac2000/brownlee.pdf. 6 Woodard’s conclusion that the “The Kokutai Cult was not a form of Shinto” does not follow, given that it “derived from Shinto mythology,” raised “a traditional religious concept… to the status of a religio-political absolute,” and was practiced using the shrines and priests of Shinto. Woodard, Allied Occupation, pp. 9–13. 7 Meiji Constitution, articles 1, 2, 3, 11, 13, 20. Hanover Historical Texts Project, http://history.hanover.edu/texts/1889con.html. 8 Dower, Embracing, pp. 346, 358. 9 From The Way of the Subject, August 1941, in Dower, Embracing, p. 277. 10 For discussion of the Educational Rescript and educational reforms under the occupation, see Eiji, Allied Occupation, pp. 347–71; Woodard Allied Occupation, pp. 164–75; Dower, Embracing, pp. 244–50. 11 Woodard, Allied Occupation, p. 165. See note 1 for the suicide of Jiro Ishiroku. 12 Ibid., p. 164; Eiji, Allied Occupation, p. 347. 13 Yoshida Mitsuru, Requiem for the Battleship Yamato, translated by Richard H. Minear (Seattle: University of Washington, 1985), p. 107; Dower, Embracing, pp. 415–16. 14 Eiji, Allied Occupation, p. 357. 15 Dower, Embracing, pp. 33–34. 16 John Dower, War without Mercy: Race and Power in the Pacific War (NY: Random House, 1986), p. 264. 17 John Toland, The Rising Sun: The Decline and Fall of the Japanese Empire 1936–1945 (New York: Modern Library, 1970), p. 7. 18 Ibid., p. 8. Chap. 1 summarizes these events, including the army in Manchuria, which acted “to the dismay of not only the world but Tokyo itself.” 19 Ibid., p. 9. 20 Ibid., p. 26. 21 Dower, Embracing, p. 277. 22 Ibid. 23 Iris Chang, The Rape of Nanking: The Forgotten Holocaust of World War Two (New York: Basic Books, 1997) has documented this gruesome story. A committee of foreigners established a “safe zone” inside the city, and saved thousands. The Japanese government has never properly admitted to the slaughter. 24 http://www.espeeches.com/fdr.htm. 25 Ibid. 26 Ann Armstrong, Unconditional Surrender: The Impact of the Casablanca Policy upon World War II (Westport, CT: Greenwood Press, 1974), p. 12, emphasis added. 27 Richard B. Frank, Downfall: The End of the Imperial Japanese Empire (NY: Random House, 1999), p. 27. 28 Robert James Maddox, Weapons for Victory (Columbia: University of Missouri, 1995), p. 11. 29 J. Samuel Walker, Prompt and Utter Destruction: Truman and the Use of the Atomic Bombs against Japan(Chapel Hill: University of North Carolina, 2004), p. 46.